Tukipedia

סיפורי תוכים

אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים

במשך השנים שאני מגדלת תוכים איבדתי, לצערי, אבדתי תוכים רבים שאהבתי - אחדים נפטרו ממחלות וחלקם פשוט ברחו כשלא היתי בבית.
מתוך כל התוכים שלי היו שלושה תוכים שמאוד אהבתי יותר מכל השאר - שניים נפטרו ואחד ברח.

• התוכי הראשון שמאוד אהבתי היה תוכון אוסטרלי.
  הוא היה יפיפה (בגווני כחול) וחכם מאוד (כולם היו רבים על האוכל הוא היה הולך לצד שלי מתוך ידיעה שהוא יקבל אוכל)
  גידלתי אותו חמש שנים, הוא היה התוכון אוסטרלי שהכי אהבתי מכל האוסטרלים שלי בגלל האופי שלו שכ"כ חכם ולא רב עם אחרים והיופי שלו.
  בליל הסדר באתי לכלוב שלו לשים לו חתיכת חסה וגיליתי שהוא מת.
  כמובן שליל הסדר נהרס לי, מהרגע שגיליתי אותו מת לא הפסקתי לבכות.
   לקחתי את זה מאוד קשה, לא הסכמתי שיקחו אותו לקבורה בגינה רציתי שישאר איתי קרוב אז שיקבר בעציץ בחלון שלי
  בכיתי המון והתאבלתי עליו.
• היה לי קוקטיל שגידלתי במשך 9-10 שנים, פתאום, באחד מימי השבת, שומעת רעש מוזר מהכלוב, ומגלה שהוא נפל.
  חשבתי שאולי נבהל ממשהו ונפל אכשהו ואז הסתבר לי שפתאום מעכשיו לעכשיו השתתקה לו רגל אחת!
  בהתחלה חשבתי שקיבל מכה ואולי זה יעבור, אבל זה לא עבר.
  הוא היה כ"כ חכם שהוא נהג להעזר בצעצועים בכלוב כדי ללכת ונשען עליהם כמו על מקל הליכה ומקפץ כך על הרגל הבריאה.
  לראות אותו כך סובל, היה מחזה קורע לב.
  גם ד"ר שלומית לוי שהיא וטרינרית לתוכים לא הצליחה להצילו (לקחתי אותו אליה למרות שרחוק לנו כי חשבתי שהיא הכי מומחית בארץ בתוכים בגלל הספרים שלה)
  היא נתנה לו זריקה, ונתנה לי טיפות נגד כאבים כדי לתת לו, אבל כלום לא עזר.
  כך שאל לנו להיות בטוחים שוטרינר יכל להציל תוכי מכל מצב, כי יש מקרים שגם הם חסרי אונים ולא יכולים להציל.
  היו שלבים שמרוב שתסכל אותו שהרגל משותקת שהוא פשוט נושך אותה עד זוב דם!
  חבשתי לו את הרגל כדי שלא ימשיך לכרסם, הוא היה מוריד את התחבושת ומכרסם.
  הגעתי למצב ששמתי אותו בגיגית כביסה עם כלי האוכל וכלי המים ומראה שהוא מאוד אהב (החבר שלו במראה).
  שמתי את הכלוב בחדר איתי וישנתי לידו על הריצפה כדי שאוכל להשגיח שלא יכרסם ויפגע בעצמו.
  הוא מאוד אהב תכשיטים, ובלילה לפני שנפטר עוד ניסה לגנוב לי את השרשרת מהצואר, אבל היה כ"כ חלוש שבקושי תפס בה במקור שלו.
  כאב לי הלב לראות אותו כך, מאז, אני לא מסוגלת לענוד את השרשרת הזו.
  בלילה לפני שנפטר היה לו גוש דמי גדול בלשלשת וריח מסריח מאוד.
  כשנרדמתי בסופו של דבר, הסתבר שהוא נפטר.
  עד היום, אין לי מושג ממה הוא נפטר ומה בדיוק היה לו. אני חושדת בהרעלת מתכות בגלל הלשלשת הדמית וכי היו גם צעצועים עם מתכת (אז - לא יד עתי שזה אסור לתוכים).
  בבוקר, כשאמרו לי שהוא נפטר, היה לי קשה מאוד מאוד, הוא היה החבר כמעט הכי טוב שלי ומאוד מאוד אהבתי אותו.
  אבא שלי קבר אותו בגינה לידנו.
  בכיתי כמה ימים וכ"כ המון בדרגה שהעיניים שלי התנפחו עד כדי כך שנאלצתי לשים קומפרסים של תה שתרד הנפיחות.
  אני מאוד מקווה שהתוכים שלי בגן עדן ושהם יקומו בתחיית המתים ושהם במקום שטוב להם, אבל נראה לי לפי היהדות חיות לא קמות לתחיה
  לכל היותר אם הן גלגול של אדם, והם עשו את התיקון שלהם, הם נפטרים ועולים לגן עדן.
• מקרה נוסף מדובר בקוקטיל נוסף שהיה לי.
  גם הוא היה אצלי 9-10 שנים, ובערך חודש אחרי שהקוקטיל הקודם נפטר, כשלא הייתי בבית אחותי הכניסה חתול,
  החתול התנפל על הכלוב והפיל אותו לריצפה, הכלוב נשבר או נפתח (כבר לא זוכרת במדויק), מה שחשוב שהתוכי שלי ברח מהבית.
  חיפשתי אותו, שאלתי אנשים אם ראו אותו, פרסמתי מודעות עם פרס כספי כלום לא עזר, לא מצאתי אותו.
  קיוויתי שמשהו טוב מצא אותו ומגדל אותו, למרות שרוב הסיכוי שניצוד ע"י חתול או מת בדרך כלשהי למרות שלא היה גזור נוצות תעופה.
  ברוב המקרים, התוכים לא שורדים בטבע.
  כך איבדתי שני תוכים שמאוד אהבתי וגידלתי במשך שנים אחדות בזמן קצר של חודש בערך.

מאז  נשארתי חסרת תוכים, מבחירה, כי לא רציתי לקחת סיכון שהלב שלי ישבר כך שוב
לא הייתי מסוגלת לראות תוכים במיוחד לא קוקטילים, אפילו להסתכל על תמונות של תוכים לא היתי מסוגלת.
הפסקתי לגלוש בכל אתרי התוכים שהיתי גולשת בהם באופן קבוע כל יום.
האנשים הקרובים אלי, לא הבינו את פשר ההתנהגות שלי, אמרו לי "זה כולה תוכי תקני חדש", "זה לא בן אדם מה את מתאבלת כך".
הם לא קולטים שמי שאוהב משהו אפילו אם הוא "רק תוכי" זה בשבילו משהו ענק חסר תחליף וחבר טוב ואפילו - הכי טוב שיש.
מבחינתי הם היו חברים שלי יותר מהרבה בני אדם אחרים, אז למה אי אפשר לאהוב אותם כמו שאוהבים בני אדם?!
כל התוכים שלי היו פרא, אבל הגעתי איתם לקשר מצויין עם המון השקעה, סבלנות יחס רב, ושעות על גבי שעות של צפיה בהם ובהתנהגות שלהם.
כבר מספר שנים אני נמצאת ללא תוכים, אבל ככל שעבר הזמן התברר לי שחברת תוכים חסרה לי יותר ויותר, ושאני חייבת לחזור לגדל תוכים.
בינתיים אני מבקרת את התוכים בחנויות לחיות מחמד, ולומדת עליהם כמה שיותר כדי שאדע לגדל נכון.
אני מחכה שנעבור דירה ונתארגן ואז כנראה אחזור לגדל שוב תוכים.
 (עדיין לא החלטתי איזה סוג, אבל אני חושבת על אקלקטוס זכר או ג'אקו. אני צריכה תוכי שלא יעשה רעש ולא יגרום לבעיות עם השכנים).

אני מאוד מאוד מבינה את הכאב של מי שמאבד את התוכי שלו.
אני מבינה את הכאב שהוא מאוד מאוד מאוד חזק, אבל עם השנים הכאב נחלש ומרגישים יותר טוב.
זה לא שהצער והכאב נפסקים לגמרי, אבל זה לא יהיה בעוצמה הנוראית והבלתי נסבלת כפי שזה היה סמוך למועד ההתרחשות.
חשוב להרגיש חופשי לבכות, להתאבל, לדבר עליו עם אנשים שיבינו את גודל האבדה ולא יפטירו ויגידו מילים סתמיות, כמו "זה רק תוכי תקני חדש".
תחליף למשהו אני חשה שאין תחליף למשהו אהוב שמאבדים גם אם הוא "רק תוכי".
במקרים כאלה, אני ממליצה לגדל תוכי חדש, תוכי יביא לך שמחה ויעזור להתגבר על הכאב
אפשר לגדל אפילו סוג אחר, כדי שלא תרגיש שהוא בא לתפוס את מקומו של התוכי שאבד או נפטר.
אני למשל לא אגדל שוב תוכונים וקוקטלים למרות שאני אוהבת אותם גם מסיבה שאף אחד לא יתפוס את מקומם, וגם כי הם לרוב לא חיים הרבה.

איך נדבקתי ב"מחלת התוכים"?

• שריתי
  תמיד אהבתי בעלי-חיים. מי שהדביק אותי ב"מחלת התוכים" הוא תוכי ארה גרין-ווינג ענק וצווחן בשם "יוקו", שפגשתי במסגרת של פינת חי נודדת. הוא הסכים שאני אלטף אותו, אכל לי גרעינים מהיד, נשך אותי קלות, ואפילו דיבר כמה מילים, הוא שבה את ליבי.
  מאותו יום התחלתי לדבר על ארות, לחפש כל חומר שנוגע לתוכים, לתלות בחדרי תמונות שונות של תוכים ובעיקר ארות, ולהתחנן, לשווא, להורי שיקנו לי תוכי. אבל מה ששכנע אותי לרדת מה"עץ" שעליו טיפסתי, היה דווקא ספר התוכים שגרם לי לחשוב שזה עסק מסובך מידי.
  אבל אז קיבלתי קוקטייל במתנה (שוקי), ואחר כך 2 תוכים (שמעיה ואבטליון ז"ל) שהבית שלהם נהרס במלחמה בצפון וחיפשו להם בית חם, ולאט אבל בטוח הבית שלי (התחתנתי בינתיים) התחיל להתמלא בציוצים ואהבתי לתוכים רק הולכת וגדלה. (כשאני אומרת לבעלי "איזה תוכי אתה!" הוא רואה בזה מחמאה!)
  עדיין, חלום ילדותי, מקנן בי ויבוא היום שבו יהיה לי ארה יקינטונית ענקית וחמודה!

תמיד אהבתי בע"ח

• נטלי
  מאז שהייתי קטנה תמיד אהבתי בע"ח ובמיוחד - כלבים. תמיד היו לנו תוכים בבית כמעט מכל סוג שהוא (אבי גידל אותם) אבל לא ייחסתי לזה כל כך חשיבות, כי למעשה לא ידעתי עד כמה זה כיף לגדל אותם. וכך עברו השנים עד שלפני כשלו שנים אבי הפסיק לגדל תוכים, לא בגלל שמאס בתחביב, אלא משום שגילינו שאמי אלרגית.
  לאחר הפסקה של מספר שנים שבהן לא גידלנו תוכים, חברה של אחי, שמשפחתה נסעה לחופשה, הביאה אלינו הביתה את הקוקטייל האפור שלי -  "שוקי". היא שאלה אותי אם אני רוצה לשמור עליו ל-2 לילות, בשמחה, נענתי לבקשתה.  ביומיים אלה, התאהבתי בו והחלטתי שאני קונה לי תוכון מכספי, והפעם לא אבי יגדל אותו אלא רק אני,  ובכוחות עצמי. בתחילה, אבי היסס ולבסוף הסכים. כעבור כשבועיים שגידלתי את התוכון והרגלתי אותו, מאיזושהי סיבה הוא הצליח לעוף (כנראה לא גזרו לו טוב את אברות התעופה). התאכזבתי מאוד, אבל לא וויתרתי וקניתי קוקטייל ממין נקבה. קוקטיילית צהובה מקסימה, "אייס". כמובן לא לפני שעשיתי שיעורי בית, ועל הדרך גם הגעתי לפורום המקסים והתומך Parrots, שעזר לי בכל אשר נזקקתי. אחרי אייס דודי הביא לי במתנה דררה תכלת "אפי" ותוכון יפיוף "לולו". אך כעבור כשבוע/שבוע וחצי נאלצנו להחזיר אותם כי כפי שציינתי למעלה, אמי אלרגית. על "אייס" לא הייתי מוכנה לוותר. היא אצלי עד עצם היום הזה, קוקטייל נהדרת, בת כחצי שנה ואני פשוט מתה עליה!
  בגלל האלרגייה של אימי אין לי כרגע חלומות לגבי תוכים, אבל כאהיה גדולה יותר ויהיה לי בית משלי, אמלא אותו בתוכים מכל הסוגים ומכל המינים.
  הקוקטיילים מזווית הראיה של נטלי שהתנסתה בגידולם, ראה כאן:  ttp:/article/3104

נשבתי בקסמיהם, הפנומנליים של התוכים

• אסף
  אצלי הסיפור מאד פשוט, ולא מגולל סיפור מסובך.
  תמיד, אבל תמיד, אהבתי בעלי חיים (כמה אירוני), במיוחד מכרסמים למינהם.
  התגלגלו העניינים, ומהר מאד, נשבתי בקסמיהם, הבלתי פנומנליים של התוכים, וככה זה התחיל: כשהייתי בערך בן שבע, שכן שלי גידל מלא תוכים, והיתה לו להקה לא מבוטלת של 150 תוכונים וקוקטיילים, לערך. מה אני אגיד, לא יכולתי לעמוד בזה, וההורים, לא יכלו לסרב לי, וקנו לי שלוש זוגות תוכונים, בזה אחר זה, שהתפתחו ל-10 תוכונים.
  כל זה היה בגיל 10, בגיל 13 עוד לא היה עת לתום הקסם. לכן קנו לי זוג קוקטיילים וכך הדברים התגלגלו והפכו לתחביב רציני (דילגתי על פרק שלם).
  זמן רב חלמתי על תוכי האכלת יד ומוחתם, והורי ידעו את זה. את סיסי האקלקטוסית שלי, תכננתי לקנות כחודשיים לפני. ויעקב סמג'ה שמר לי אותה, בטוב ליבו. לא אכזבתי אותו, ועשיתי זאת - קניתי את החברה הנצחית שלי! הייתה זו ההחלטה, החשובה, הטובה והמושכלת שהייתה לי בחייים שלי!

אצלי הם דווקא התרבו

• עופר
  גם אצלי בבית היו תמיד חיות.
  לתוכים הגעתי אחרי שלאחי נשבר מהציפורי אהבה שלו (שלא ממש התרבו) ויום אחד הוא פשוט מיקם את הכלוב שלהם בכניסה לחדר (חדר = בית קטן בקיבוץ) שלי וקבע עובדה.
  אצלי הם דווקא התרבו, ומשם הגענו ללהקה גדולה של ציפורי אהבה וקוקטיילים (כ- 600) + ספיחים כמו ג'אקו (פרא שניסיתי ולא הצלחתי לחברת), לורים ורוזלות.
  בהמשך התחלנו להתעסק גם ב"להאכלת-יד" והחתמות (אז לא היו דייסות להאכלת-יד והיינו טוחנים מזון במטחנת קפה).
  עם השנים אני נדדתי הלאה ואחי ניסה לעשות מהתוכים עסק - ללא הצלחה (היום הוא מטפל באנשים בעזרת בעלי-חיים). לפני כ- 10 שנים, חזרתי לגידול ובהמשך גם גיליתי את האתר הנפלא - Parrots.
  חבל לי שבזמני לא היו פורומים לתמיכה, זה היה חוסך לתוכים שלי (ולי) הרבה עוגמת נפש.
• 
  

הופ - יצא מהדלת אל החופש

• הג'אקו שברח אבל, האם הוא גם חזר?
  קיימת דיעה שממליצה לא לקצץ את אברות התעופה לפני שהתוכי לומד לתמרן וזאת מתוך "כבוד" שנעניק לטבע ולתוכי כדי שילמד את רזי התעופה - פעולת ההמראה והנחיתה. לעומת זאת וכדי למנוע אובדן התוכי כדאי לגזור את אברות התעופה מייד כשמגלים שהתוכי מסוגל להמריא.
  ומקרה שהיה, כך היה: גידלתי גוזל ג'אקו והוא החל ללמוד לעוף, עברו מספר ימים בהם די התלבטתי האם הגיע הזמן לגזור את אברות התעופה. ואז, ממש יום אחד לפני שרציתי לגזור את הנוצות, ניצל הגוזל רגע של הזדמנות, הוא שהה בחדר אחר בבית כאשר דלת המרפסת האחורית נשארה פתוחה, ברגע שנכנסתי לחדר שלו, הוא פרש כנפיים ועף מהחדר, פנה ימינה תוך כדי מעופה, עבר מסדרון, ושוב - סיבוב והטייה ימינה והופ - יצא מהדלת אל החופש. תחילה חשבתי שהוא נחת בחצר הבית או במקרה הגרוע אצל השכנים, אבל כשיצאתי לבדוק נדהמתי - הגוזל חג גבוה גבוה מעל הבית. לקריאות שלי בשמו הוא הגיב בציוצים חזקים, לאחר מספר סיבובים הוא החליט לנוח על עץ דקל שגובהו כ-40 מטר.
  מרחוק אני רואה אותו יורד ונוחת, אני הולך לכיוון הנחיתה המשוער, אבל הוא לא ממתין לי - משם ממשיך לאחד הבתים ביישוב, אני - בעקבותיו והגוזל ממריא שוב וחוזר חלילה. לאחר מספר תימרונים כאלה, נמאס לו ה"משחק" הוא פרס כנפיו, עף ונעלם מעיניי. האמת שתקוות רבות לא היו לי, כשראיתי את תעופתו הנמרצת לא האמנתי שהוא ישוב, הרי אף פעם לא היה בחוץ, הוא לא מכיר את סביבתו, את החצר או איך נראה הבית, ובכל זאת משהו בך לא מרפה, המשכתי לחפש במשך כל היום כשאני מסתובב בכל היישב, מביט לשמיים ושואל את ההולכים בדרכים. כשירדה החשיכה כבר התייאשתי לגמריי. דרך אגב אני מאמין שהשכנים היו בטוחים שיצאתי מדעתי, לא בכל יום רואים מחזה כזה - אדם שמביט לשמיים וקורא בקול בשם הגוזל (הרי רובם לא ידעו שמדובר בתוכי). כך עובר יום נוסף, אני  מביט לשמיים וכל עורב שעף, יונה או סתם ציפור שעוברת מקפיצה אותי. ביום השלישי בבוקר, כשנגמרו כבר התקוות, אני שומע ציוצים חזקים, נדמה לי שזה הגוזל אני אומר בקול שכאשתי מביטה בי במבט של "בטח הנה הוא דופק בדלת שתפתח לו". יצאתי החוצה. אני שורק, בתקווה שישמע אותי, ובכל פעם אני שומע שריקה בתגובה, השריקות הגיעו מכיוון ביתו של השכן. כאן הרגע לציין שאנחנו לא ממש ביחסים טובים בלשון המעטה. זה לא הפריע לי   ומבלי לחשוב הרבה, נכנס לגינת השכן תוך כדי שריקות, ובכל פעם אני שומע תגובה - שריקות חוזרות, הבעייה שלא הצלחתי לזהות מאין בדיוק מגיעות השריקות, זה נשמע לי אולי מהאדניות שהשכן מטפח בחלון ביתו, תוך כדי שאני מפרק את האדניות כדי לראות האם הגוזל מסתתר אחרי הצמחייה מגיע השכן, עומד ומביט בי, "מה קרה?" הוא שואל, ואני עונה לו "ברח לי גוזל הג'אקו". "תשרוק" הוא אומר ונשמע, אני שורק והגוזל שורק חזרה, זה מגיע מהעץ למעלה אומר לי השכן, שנינו מביטים לתוך העץ הענק שבגינתו אך לא מצליחים לראות דבר, ואז מציע השכן - "אני אעלה למרפסת בקומה השנייה ואסתכל". השכן עולה אך לא רואה דבר, בשלב הזה התחלתי לחשוב שבכלל לא מדובר בגוזל שלי, והפניתי את צעדי לכיוון ביתי, כשהגעתי לדלת הכניסה שמעתי את השכן צועק: "אני רואה, אני רואה",
  ואני שואל "יש לו זנב אדום, אולי אתה רואה איזה עורבני מצוי?" אך השכן: "כן... עם זנב אדום, אבל הוא בצמרת העץ, אי אפשר להגיע אליו", אני מבקש שיחכה רגע, הבנתי שהגוזל מאוד רעב והחלטתי להכין לו צלוחית דייסה, הכנתי דייסה בצלוחית ועלית למרפסת של השכן, בינתיים השכן עלה על גג הבית, העברתי לו את הצלוחית והורתי לו שיראה  את הדייסה, שיערבב בכפית כדי שישמע את הרעש.
  "ואז מה?" אומר השכן, "ואז תתפוס אותו" אני עונה.
  "הוא נושך?" שואל השכן,
  "לא הוא גוזל", אני עונה
  השכן לוקח את צלוחית הדייסה עומד על גג הרעפים ומקשקש בצלחת, תוך מספר שניות הגוזל עף ונוחת על ראשו.
  "מה לעשות?" הוא שואל.
  "תתפוס אותו" אני אומר
  והוא - "אבל יש לי צלוחית עם דייסה ביד".
  "תעזוב אותה ותתפוס אותו" אני משיב לו בקוצר רוח.
  די הצטערתי שלא הייתה בידי מצלמה כדי לתעד את ה"מחזה", כי לא כל יום רואים ארוע כזה: השכן עומד על הגג,ידיו פרוסות לצדדים, ביד אחת צלוחית ותוכי ג'אקו עומד לו על הראש.
  לאחר ששמט את הצלוחית החזיק את התוכי והביא לי אותו, מיותר לציין שהתוכי היה רעב ומותש מאוד.
  יומיים חלפו עד שחזר לעצמו והרגיש טוב יותר.

• 
  

אהבתי לצ'יקו, אינה יודעת גבולות

• סיפורו של צ'יקו
  ציקו הוא ג'אקו בן שנתיים שנקנה בגיל חודש וכאשר נגמל  בגיל 3 חודשים לקחתי אותו הביתה. בגיל חצי שנה צ'יקו אמר את המילה הראשונה "בוא" ומיד אחר כך - "צ'יקו" ומאז הוא היה לפטפטן בלתי נלאה. כאשר הפלאפון שלי מצלצל הוא הראשון שאומר הלו מה נשמע? מה קורה? אוצר המילים שלו מכיל כ-30 מילים וחצאי משפטים ואת השיר "עוגה עוגה".
  כאשר אני מדבר בפלאפון הוא לא מפסיק, הוא מתערב בשיחה ואז אני שותק והוא ממשיך לדבר.
  לפני כשנה התחילה בעית מריטה וכרסום הנוצות. כמובן שהלכתי מיד לד"ר עדי גנץ, וטרינר מומחה לציפורים וחיות אקזוטיות  במכון הוטרינרי בבית דגן. לאחר תשאול ואיבחון ארוך הוחלט, היות והוא גם היפר אקטיבי לתת לו תרופה ממשפחת הריטלין במטרה לרסן את הפעילות ההיפראקטיבית שלו. התרופה עזרה רק באופן חלקי, הוא הפסיק ואחר כך חזר למרוט. במקביל, ניסיתי טיפולים בצעצועים אקליפטוסים והיביסקוס ומה לא? תמיד היו תקופות רגיעה ואח"כ - התגברות תופעת המריטה.
  המצב הגיע  לידי כך שהוא נשאר רק עם מספר נוצות מרוטות בכנפיים וכל גופו עטוף רק בפלומה לבנה וללא זנב. כצעד נוסף הוחלטעל הרכבת צוארון  לצ'יקו, בהתאמה אישית ומחומר פלסטי (כמו פילים של מצלמה) קל משקל.
  צ'יקו הורדם צוארו נמדד והותאם לו צוארון יפה וצלחת כמו חללית הכל בעבודת יד כשהבחור התעורר הוא לא הבין מה קרה לו ועברתי איתו אחר צהרים בחיבוקים וליטופים כשהוא מאבד את שיווי משקלו גם בגלל שהורדם וגם בגלל המתקן שעל צוארו.
  למחרת הוא עדיין היה על קרקעית הכלוב בלי יכולת לטפס בגלל הצלחת שהפריע לו לתפוס את הסורגים במקור ולטפס למעלה. כמובן שדאגתי לתת לו מים עם מזרק ואוכל שמתי לו בצלחת שטוחה כדי שיוכל להגיע לכופתיות.
  עבר עוד יום והוא למד לטפס עם המתקן אבל כל הזמן ניסה לנשוך ולהוריד אותו. כך חלפו הימים וצ'יקו לא מוציא מילה מהפה. בקושי אוכל, שותה מעט ובמצב רוח ירוד. צלצלתי לעדי והוא הרגיע אותי ואמר שזה טבעי וצריך הרבה סבלנות (למי יש?).
  עברו ימים נוספים, הוא התחיל להתרגל למתקן אבל שקט, דממה, צ'יקו לא מדבר אף לא מילה אחת. לאחר חודש נסעתי איתו לביקורת אצל ד"ר עדי, הוחלט לקצר קצת את הצוארון, להרחיב אותו מעט  ולהקטין קצת את קוטר הצלחת ואכן צ'יקו הורדם שוב לשתי דקות, הורד המתקן הישן והורכב החדש. לקחתי את צ'יקו הביתה, והוא ממשיך לשתוק.
  לאחר שבוע שמתי לב שכאשר הוא אוכל והזפק שלו מתמלאת, הצוארון עולה למעלה וקצת לוחץ לו. קבעתי תור ונסעתי לוטרינר, כשהגעתי למגרש החניה וצ'יקו כמובן נמצא על החזה שלי מכוסה במגבת (ככה אני נוסע איתו) הוא אומר לי "צ'יקו חמוד" חשבתי שלא שמעתי טוב עצרתי הורדתי את המגבת מראשו ליטפתי אותו והוא אומר ליצ'יקו דפווווווק. לא ידעתי את נפשי משמחה. רצתי בגשם השוטף לתוך המכון הוטרינרי וכאשר הגיע ד"ר עדי סיפרתי לו את החדשות המרעישות מבחינתי. והוא אומר לי. "שמע, התוכי שלך כל כך חכם שאין אפשרות ששכח את המילים, הוא פשוט היה בדיכאון בגלל המתקן ועכשיו הוא לאט לאט מתרגל אליו".
  שוב נעשו שיפוצים קלים בצוארון וחזרנו הביתה.
  ולמה אני מחייך בגדול? משום שצ'יקו חזר להיות אותו תוכי פטפטן ומצחיק. בבוקר הוא קורא לי לקום כבר וחזר לעצמו לגמרי.
  הנוצות? יש כבר התחלה של זנב אדום. נוצות קטנות בגב ובבטן
  את צ'יקו שמעתי מדבר לא פעם, גם בטלפון וגם כשביקרתי אצל חברים. אבל היום שמעתי אותו בפעם הראשונה בנאום חוצב להבות, לאומה. לא להאמין, כמה התוכי הזה גם מבין כל מילה היוצאת מפיו.
  לדוגמא - כשאני יצא מהחדר, שמעתי את צ'יקו קורא לי.
  כששאלתי אותו שאלה, צ'יקו ענה תשובה שמתייחסת לשאלה.
  אי אפשר שלא לאהוב את המוקיון המנוצה הזה. 
  אהבתי לצ'יקו ולהיפך, אינה יודעת גבולות, וזו התוצאה - תוכי מאושר עליז ושמח.
  
  
• מצאתי תוכון
  לא מזמן חזרתי לתומי מבית הספר ובזמן שאני מגלגת לפני את עגלת אחי הקטן, אני מסתכלת על הכביש ואז, עוצרת ותופסת את עצמי - תוכון זעיר ואומלל ישב ממש על הכביש וכול מכונית שעוברת אוטוטו דורסת אותו וכמובן שאני רחמנית שכמוני החלטתי להציל אותו, ירדתי לכביש ובהנף יד הרמתי אותו משם.
  הוא היה ממש תשוש, בהתחלה הוא ניסה לנשוך אותי אבל ללא הצלחה מצדו לא נתתי לו לברוח ידעתי שאם יברח  שוב, סופו יחרץ.
  אחרי שהגעתי לביתי כשביד אחת אני גוררת עגלת תינוק ובשניה מחזיקה תוכי. הכנסתי אותו לקופסת קרטון ושפכתי שם את האכול של התוכית שלי והוא - לא הפסיק לאכול.
  אח"כ שמתי לו מים והוא שתה לרוויה, ממש ראיתי שהוא נהנה.
  חיכיתי שהוא יעשה את צרכיו כי חבשתי שכך אדע שהוא תוכי בריא. כאשר הוא עשה את צרכיו לא הבחנתי בסימן כלשהו שעלול להעיד על בעייה/מחלה. הבנתי שהוא מן הסתם ברח למשהו.

• תוכי קטן הלך לו ברחוב / גילי בר-הלל מתרגמת ועורכת ספרי ילדים

  שלשום, בעודי מהלכת ברחוב, פתאום ראיתי תוכי קטן הולך על המדרכה לצדי. התכופפתי והרמתי אותו. לפי הקלות בה הצלחתי לתפוס אותו ידעתי שמשהו לא בסדר איתו, ואכן, עינו האחת היתה שתומה ומנוקדת בדם. בדרך הביתה הוא נשך אותי כהוגן. ארגנתי לו קופסה קטנה עם רשת שהצלחנו למצוא, והוא ישב רוב היום בלי לזוז, נוצותיו נפוחות, עיניו עצומות. צלוחית מים ופרוסת פרי שהכנסתי לקופסה - לא עניינו אותו.
  הגננת בגן של בני הציעה לקחת אותו אליה הביתה, גם לה יש ציפור אהבה ממין זכר שאיבד את זוגתו לפני זמן מה ומאז הוא בודד ומדוכא. אבל בגלל אי הבנה היא יצאה מהגן לפני שהספקתי להביא אותו, והוא נשאר אצלי בקופסה. הלכנו איתו לוטרינר שכונתי, שהציץ ואמר שהוא לא מבין בציפורים, אבל נראה לו שאולי מדובר בווירוס דווקא ולא בפציעה. הוא הציע שלמחרת נביא אותו שוב למרפאה והוא ייקח אותו לבית חולים לבע"ח שבו יש גם וטרינר ציפורים. אבל למחרת גם זה התפספס, עוד לא ביררתי למה, כנראה עוד אי הבנה. ובינתיים התוכי התאושש קלות והתחיל לגלות סימני חיים. הוא הפך את צלוחית המים מספר פעמים, ניקר בה, כרסם את מסגרת העץ של הקופסה הקטנה וניקר בפרוסת הפרי.
  כדי לעודד אותו, ניסיתי לנגן לו ציוצי ציפורים מיו-טיוב. ההשפעה היתה מיידית וניכרת: את הנוצות הנפוחות הוא משך אל גופו והזדקף, פקח עין גדולה (זאת שלא פצועה) והטה את ראשו. אחר כך גם שיחררתי אותו קצת מהקופסה ואפשרתי לו לעופף בחדר (אחרי שסגרתי את הדלת מפני החתולה!) וזכיתי לשמוע אותו מצייץ קצת. בחנות בעלי החיים שנמצאת במרחק הליכה מביתי לא היה כלוב ציפורים למכירה, אבל לפנות ערב עלה בי הרעיון המבריק להזמין הביתה כלוב במשלוח. התוכי, שהתאושש פלאים עוד לפני שהכנסנו אותו לכלוב החדש, התעודד עוד יותר בחלל המרווח יותר: הוא התנדנד בנדנדה, כרסם הרבה דוחן, שתה עוד מים, צייץ וטיפס בכל פינות הכלוב.
  מצחיק כמה נקשרתי אליו מיומו הראשון, וכמה השיפור במצבו מקרין עלי ועל מצב רוחי. מאז אתמול אני כל הזמן שמחה, כי התוכי שמח יותר. הילדים שלי התאהבו בו לגמרי, ודפי הטיוטה על שולחן הציור כבר מלאים ציורים של תוכים. טלי התעוררה מוקדם מוקדם בבוקר ומיד שאלה איפה התוכי (שמנו את הכלוב שלו בחדר האמבטיה בלילה, כדי שנוכל לסגור את הדלת מפני החתולה). היא מתחננת שנשמור אותו, ואני לא יכולה להתחייב: אולי עוד נמצא את הבעלים שלו, אולי בכל זאת נשדך אותו לתוכי של הגננת (אין דרך לדעת אם מצאנו זכר או נקבה), אולי בכל זאת נגלה שהוא חולה. אני מסרבת להבטיח לה שהתוכי ישאר אצלנו לתמיד, אבל בלב גם אני כבר רוצה לשמור אותו.
  אין לי תמונות שלו עדיין, אבל הנה לכם כמה סרטונים מיו-טיוב:
  

ציפורי אהבה מצייצות

קוקטיל מזמר לגוזלי ציפור אהבה

ומשם הגעתי לזה, שבכלל ריגש אותי. מי יודע, אולי יום אחד לא אצטרך לנעול את התוכי באמבטיה בלילה? שימו לב לליטוף העדין בהתחלה (גם זה די חוזר על עצמו בהמשך)
קוקטיל מזמר לחתול

ה"ממזרה" שברחה

• הג'אקו שברח לחווה
  עם היה לי ג'אקו שקבלתי במתנה, נקבה נשכנית ולא יכולתי אפילו לשחק איתה, הייתה כבר בת 4. 
  כשהתחיל האביב הייתי מוציאה את הכלוב שלה בבוקר לכניסה ליד הדלת שלי בגינה, ובערב הייתי מחזירה אותה הבייתה, על הדלת של הכלוב שמתי מנעול לכל צרה שלא תבוא.
  יום שישי אחד באו אלי לעבודה (עבדתי בפינת החי של הקיבוץ), ילדי אחד הגנים  והגננת אומרת לי שנדמה  לה שהתוכי ברח, כי הכלוב פתוח. איך זה יכול להיות אני שואלת, הרי נעלתי את הכלוב במנעול. "שום מנעול רשום נעליים" עונה לי הבחורה.
  רצתי כל עוד נשמתי בי, ולהפתעתי כי רבה - הדלת פתוחה, אין מנעול וגם אין ג'אקו.
  אציין שהבית שלי בזמנו היה בחורשת אורנים, ישבתי כשעתיים עם משקפת וחיפשתי את ה"ממזרה". שריקות  ודיבורים שלה שמעתי בלי סוף. קראה לכל ילדי השכנים, והחברים, עד שלבסוף מצאתי אותה על צמרת אחד העצים, בגובה של כ- 30-40 מטר, לא היה לי מה לעשות.
  בערב באים לספר לי שליד בית התרבות שלנו התאספו כולם להצגה, בלי כרטיסים. התברר שהתוכי שלי התמקם שם ו"שופך" את כל המשפטים והמילים שהוא יודע, ברור שכולם מתגלגלים מצחוק, אבל אותי זה לא הצחיק.    
  למחרת בשבת בבוקר השכמתי עם הזריחה, בתקווה שאולי אמצא אותו, אך - אין זכר בכל המשק, אפילו לא - נוצה.
  ביום ראשון בבוקר התחלתי לטלפן לכל הקיבוצים שבסביבה, וביקשתי לכתוב על לוח המודעות שלהם שברח תוכי ג'אקו אפור. ובמיוחד יסתכלו מסביב למקורות מים, כמו בריכה, שלוליות קערות גדולות, כיוון שידעתי שאוכל יש לו על צמרות העצים מהאצטרובלים, אבל כדי לשתות, הוא חייב יהיה לרדת.
  אחרי הצהריים, אני מקבלת טלפון שהתוכי נראה הקיבוץ בשריד (2-3 ק"מ מהקיבוץ שלי). מיד התארגנתי לנסוע לשם, וכאשר הגעתי לבריכה אומר לי המציל "הוא היה פה, אבל הלך!"
  "לאן הוא הלך?" אני שואלת אותו,
  "לא יודע! - הסתובב בין האנשים, האכילו אותו ואחר כך הלך".
  אבל הוא לא ציפור-בר אני אומרת לו ביאוש, ממש חתפתי התקפת עצבים על הטיפשות שהם גילו.
  לא הייתה לי ברירה חזרתי הביתה מבואסת, וממש בוכה.
  למחרת הגדלתי את רדיוס הטלפונים עד עפולה אולי יהיה לי מזל.
  והנה אחרי הצהריים שוב מאותו משק מתקשרת המרכזנית להודיע לי, שילדי פינת החי בקיבוץ מצאו את הג'אקו שלי.
  רצתי לכלבו קניתי בונבוניירה ענקית ומיהרתי לאסוף את ה"פושע הנמלט".
  הממזרה כל הדרך הביתה צעקה "איפה את רינת?"
  משום מה רק חיפשה את הבת הקטנה שלי.
• 

סיפור על תוכי שברח/ולאדי_vladigogo

זהו סיפור אישי מהחיים, ואין חכם כבעל ניסיון (המבין יבין).
לפני כמה שבועות קרה לי המקרה הנוראי ביותר שיכול לקרות למגדל תוכי, התוכי הצליח להשתחרר מהכלוב (אלוהים יודע איך). הכלוב היה אצלי במרפסת, וכמובן שהתוכי עף לשמיים הפתוחים מול הפרצוף ההמום שלי (שלא נזכיר את כוס התה שהפלתי). לאחר כמה שניות התחלתי להתאושש ונכנסתי לדיכאון רציני. מאוד אהבתי את התוכי (ציפור אהבה), הוא היה נורא חמוד ויפה, ומאוד הצטערתי על כך, חשבתי בהתחלה לצאת לחיפושים, אבל לא ידעתי איפה להתחיל ואיך להתחיל. ישבתי לי במרפסת והסתכלתי מסביב. הבית שלי נמצא מול עמק אחד ענקי, יכולתי לשמוע את השריקות של התוכי שלי (מה שגרם לי לעוד יותר דיכאון) לא ידעתי מה לעשות, הייתי אובד עצות. לבסוף פניתי לידידה טובה שלי ושאלתי אם יש לה רעיון, והיא אמרה לי כמו איזה חכמה סינית: "אם אתה רוצה לתפוס תוכי, עליך לחשוב כמו תוכי".

לא ממש לקחתי את דבריה ברצינות, רציתי לקנות תוכי חדש אבל לא יכולתי. היו לי יותר מידי רגשות אשם, נורא חיבבתי את התוכי.
עבר יום אחד והתוכי שלי עדיין לא חזר אלי, חשבתי על דבריה של ידידה שלי ואז אמרתי לעצמי, "אילו הייתי תוכי לאיפה הייתי הולך?" (כן, אני יודע שזה נשמע מגוחך). האזור שאני גר בו (כמו חלק גדול מאזור המרכז) הוא מדבר, ידעתי שכמו כל בעל חיים התוכי שלי צריך מים, ומזון. המאכל האהוב על התוכי שלי הוא ענבים, הוא תמיד זולל אותם באושר, לא מסוגל לעמוד מול ענב בלי לאכול אותו.
לקחתי מספר ענבים ושמתי אותם על שולחן גבוה שהיה לי במרפסת. בנתיים שהיתי במטבח (שמוביל למרפסת). החזקתי שמיכה גדולה ורכה (תזכרו שתוכים לא רואים טוב בחושך) והנה, לא עבר זמן רב, בעודי קורא ספר אני שמוע רעש מוזר, על השולחן ישבו לפחות חמישה ציפורים, לא יודע בדיוק מאיזה מין הם היו, אבל זה לא ממש משנה, כי אחד מהם היה בצבע ירוק, זה היה התוכי שלי, הוא פשוט היה ברברי, הוא העיף את כל שאר הציפורים לאחור והתנפל על הענבים.
ללא היסוסים, מייד תפסתי את השמיכה וללא אזהרה נוספת, קפצתי על השולחן ולכדתי את התוכי שלי יחד עם ציפור נוספת. רצתי לסלון (סגרתי את כל החלונות) ואז שחררתי את התוכי והציפור האחרת. את התוכי תפסתי בנפרד והכנסתי אותו לתוך הכלוב, לאחר מכן פתחתי את החלון והציפור השניה יצאה, כמובן שאחרי זה היה לי בלגן רציני בסלון, אבל הסוף טוב הכל טוב.

היום התוכי שלי (שמו זאוס) כבר תוכי יותר בוגר ונאמן, ואני אפילו משחרר אותו לעוף חופשי בבית (שכל החלונות סגורים).
אני יודע שיכול להיות שהמקרה שלי הוא סתם מקרה של מזל, אבל אני נותן לכם עצה טובה למקרה שהתוכי שלכם ברח.

1. חשבו על האזור ועל האקלים שבו אתם גרים, ואיך התוכי יכול להשתלב בו.
2. חשבו על המאכל האהבו על התוכי שלכם, מה הוא אוהב ומה הוא שנוא.
3. תשימו גורם משיכה לתוכי, עם זה צעצוע או מאכל, שימו אותו באזור פתוח, כמו מרפסת, גינה, עדן חלון.
4. תכינו משהו רך וגדול לתפוס בו את התוכי, כמו שמיכה, או מפת שולחן.

התקווה והסבלנות - משתלמת/גרמן מכרמיאל

אחרי שישה ימים ולילות של חיפושים כאשר מסביב חושבים שזה כבר אבוד תקווה קטנה והרבה רצון הובילו לכך שפולי בבית - איזו שמחה 
הוא בבית בזכותכם, קהילת "תוכיפדיה".
בזכות ההזדהות שלכם והרצון לעזור.
אותה הבנה שגם כאשר משהו נראה רחוק ולפעמים נתפס כבלתי אפשרי יכול דווקא להוביל כל אחד מאיתנו לשאוף ולמצוא את מה שאנחנו עמוק בפנים מחפשים.
אנחנו יכולים לוותר עליו ואנחנו יכולים להחליט שאם אנחנו באמת רוצים את זה אז נעשה כל שביכולתינו על מנת להשיג את המטרה וזה הצליח.
זה יצליח כי אתה מאמין שזה יצליח.
אז תודה לך על שנתת מעצמך על מנת לעזור למישהו אחר זה מוכיח שבמהלך חייך אתה תמשוך אליך דברים רבים טובים וכאשר יהיו רגעים פחות קלים גם אלו יהוו עבורך לכוח ומטרה.
תודה!

מארלי שובי הביתה/ ינאי מורד_YanayMorad
החיפוש אחר מארלי - הארה הננסית

פתאום נשבה רוח חזקה. מארלי נבהלה והופ, פרשה כנפיים ונעמדה שראש צמרת העץ הקרוב ביותר שנקלע בדרכה. היום (4/11/12) בערך בסביבות השעה שלוש, למרות שגזרנו לה את נוצות התעופה, היא עפה לי בדיוק בסיום הטיול והיא עלתה על עץ ממש גבוה ואי אפשר להוריד אותה. בהתחלה קראתי לה והיה רושם שהיא מגיבה. אבל, עכשיו, כשכבר החשיך,  אני לא שומע כלום. אני חושב מה עליי לעשות והאם יש סיכויי שהיא תרד?
בפורום הציעו לי להשתמש בסולם וברשת, כפי שרואים בתמונה משמאל. ניסיתי ללכוד אותה בעזרת הרשת, ולאחר נסיונות חוזרים ונשנים במשך כל הלילה, היא נבהלה מהרשת וברחה לעץ אחר.
למחרת בבוקר הזמנתי מנוף בתקווה שכך הסגה הזו תסתיים באופן חיובי. מהר מאוד נוכחתי שזה לא היה כך. המנוף הבהיל את מארלי והפעם היא עפה אל היער.
עכשיו התיאשתי לגמריי וחשבתי שלא אזכה עוד לראות את התוכי שלי.
היאוש חונק, אך לא מאבדים תקווה.
מה עושים בשעת משבר כזה?
למחרת קמתי ב-530 בבוקר ויצאתי לחפש ביער הסבוך. האמת, שלא היו לי תקוות גדולות מידי. כל מה שראיתי בשעות המוקדמות האלה היו עורבים, דרורים ויונים שענו לשריקות שלי אל מארלי. אבל התוכי שלי איננו.
היאוש והעייפות גברו ואחרי שעה של חיפושים, אני מתיישב על הספסל כדי לנוח ולצבור כוח.
אני לא מתייאש, מעודד את עצמי, נכנס ליער העבות והסבוך וממשיך בחיפוש.
עורב שחור ומפחיד, מפריע לי בחיפוש.
עצירה נוספת ומנוחה קצרה על הספסל ומהר חזרה למשימה - חיפוש התוכי שלי.
כרגע חזרתי מהחיפוש, שרקתי כמו אידיוט בכל היער והתהלכתי ברדיוס של קילומטר ואין זכר לשריקות שהיו אתמול בבוקר היא לא עונה עשיתי סיבוב שריקות גם בשכונה אני כבר לא יודע מה לעשות באמת שאני מותש אבל עדיין מצפה לטוב ומתכונן לגרוע.
כמו במקרים רבים, במצבים כאלה, ההפתעה הגיעה באופן בלתי צפוי. לאחר שהחיפושים לא נשאו פרי, הגיע טלפון בלתי צפוי, ובו מודיעים לי שהתוכי נראה ליד בית-הספר "רוגוזין" בעיר. יש, היא נמצאה ליד בית הספר תיכון בעיר שלי. מייד הגעתי לשם ואלה התמונות שנגלות לעיניי.
אורו עיניי, הוקל לי, אבן נגולה מליבי. לקחתי אותה, חיבקתי אותה והודתי לילדה שהצליחה, ללא מאמץ מיוחד, ללכוד את מארלי שלי. ומייד, בריצה מטורפת - הביתה.
זהו מקומה הטבעי. כרגע היא נשמעת צרודה שמתי לה מים ואוכל והיא אוכלת אבל היא ממש מפחדת ממני ומכולם מה עושים כרגע?מבחינה פיסית היא נראית חלשה היא מזיזה רק את כנף ימין אוכלת ושותה המון.
לגבי הכנפיים הכל בסדר עכשיו היא פרסה את שניהם מולי.

איך מצאתי את התוכי שלי מסוג ג'רדין, שלפתע פרש כנפיו ועף / יוגב_יוגי

תודה גדולה לכל אלה שהיו אופטימיים וזה עודד אותי.
היום בבוקר אחרי לילה ללא שינה  יצאתי לרחוב, וחיפשתי אותו שוב, צעקתי את שמו וגם תליתי מודעות בכל מקום אפשרי ברדיוס של 1.5 ק"מ מההבית שלי.
הגעתי לבית ספר הקרוב ושאלתי את השומר אם אפשר להכנס למזכירות.
הוא הלך לשאול וחזר אחרי הרבה זמן אמר שאי אפשר אבל לקח את המודעה.
תליתי לכל מקרה מול השער כשהילדים יוצאים שיראו אותה, תליתי בקניון השכונתי בכל נקודה שבה נראה לי שהיא מרכזית והרבה עוברים.
מסתבר ששתי המודעות שתליתי ביום שבת ירדו אז היום ממש "פיצצתי" את האיזור במודעות בלי חשבון.
נסעתי לסידורים. בדרך עברתי בחנויות של בעלי חיים והם הסכימו בשמחה לתלות מודעות בחנות שלהם.
תליתי גם במתחם תחנות הדלק  שאליו מגיעים כולם...
בצהריים כשאני מעביר מוצרים בסופר מתקשר אלי בחור ומספר לי שהתוכי אצלו מיום שישי.
לא מיהרתי לשמוח כי לא הייתי בטוח כל עוד לא ראיתי אותו בעיניים.
כשהוא סיים את העבודה הוא התקשר אלי, מסתבר שהוא גר לא רחוק.
הלכתי אליו הביתה ומצאתי את קוקו בריא ושלם אצלו.
הם שמרו עליו מיום שישי.
הוא מצא אותו מתהלך בסופת השלג, שהייתה בראשל"צ, על הריצפה ולקח אותו למרות שהתוכי פחד.
הבחור עוד לא היה בטוח אם אני הוא הבעלים האמיתי (כשהוא שאל אותי בטלפון על פרט מזהה - התאריך על הטבעת וכמובן שידעתי וכמובן שזה יכול להיות רק ג'רדין אחד שנעלם עכשיו באיזור זה - אין הרבה תוכים כאלה, מאד מאד נדיר).
כשקוקו ראה אותי הוא ישר אמר: "קוקו" ונתן לי יד לבקשתי, דבר שאישר לבחור שאני הוא הבעלים  ולא סתם, יש לנו באמת קשר מיוחד.
מסתבר שהשומר בבית הספר הכיר אותו וסיפר לו שאני מחפש את התוכי.
נתתי לו את הפרס הכספי למרות שהוא לא ממש רצה, הגיע לו!
לא האמנתי אבל התוכי אצלי עכשיו, בריא ושלם.
סיפורי הבריחה של התוכים והעידוד בפורום ממש עזרו לי, ומסתבר שזה ממש לא חסר סיכוי למצוא אותו, אם מוותרים מהר אז הסטיסטיקה היא שבאמת אין סיכוי.
הייתי בטוח שהוא נמצא על איזה ענף או באיזה פינה חשוכה שקט בחצר הבית שמעליה ראיתי אותו מתעופף לאחרונה.
הייתי  בטוח  שהוא נמצא בחצר הבאה שלכיוונה הוא התעופף.  
אבל קראתי לו כל כך הרבה פעמים מאז יום שישי האחרון והסתכלתי על כל עץ אפשרי באיזור שחשבתי שכנראה שהוא או התעופף ממש רחוק ולכן אני צריך להרחיב את רדיוס החיפושים או שקרה לו משהו.
היה לי מוזר שהוא לא עונה לי כי אם הוא היה באיזור הוא מזמן היה עונה לי אחרי כל הקריאות. 
הייתה לי תחושה כבר מיום שישי שהוא לא באיזור אבל הלכתי לפי "המקום האחרון שהעין שלי ראתה אותו" ולכן שם כל הזמן חזרתי וחיפשתי.
המציאות הפתיעה, הבחור שמצא אותו גר בבניין שממוקם בזוית 90 מעלות, ימינה או מערבה מהכיוון שאליו ראיתי אותו עף כמו חץ שלוח,  מרחק בלוק ממני.
ייתכן שהוא נחת בכמה תחנות עד שהגיע לאיזור הלא צפוי ההוא, וייתכן שהוא עשה פניה חדה ועף עד שהגיע לשם.
זה היה ממש רחוק.
אני עוד צריך לשאול את הבחור, איפה בדיוק הוא מצא אותו, אם זה היה ליד הבית שלו או במקום אחר.
בכל אופן, שוב תודה ענקית לאוהבי התוכים שעודדו אותי ולכל מספרי הסיפורים.
שמח להוסיף סיפור לאוסף ומקווה שהסיפור יעזור לאחרים בשעת הצורך.
מספר לקחים, ודברים שלמדתי מהסיפור:

1. אם יש יום שלג קר , לא לשים את התוכי על השלג בשביל תמונה. היה לו קר ברגליים ולכן הוא עף.
2. אם הוא כבר עף עדיף לעקוב אחריו עם העין עד הסוף כדי להבין איפה או הוא נוחת או "לאן מועדות פניו".
   אני מיהרתי לרוץ לרחוב כדי להגיע לשם ולכן לא ידעתי איפה הוא. יתכן שאם הייתי ישר מטפס על החומה כדי לעקוב אחריו ורק אחר כך רץ אולי היה יותר יעיל. אבל כל מקרה לגופו ולפעמים התוכי פשוט עף מהר ורחוק ואין מה לעשות אלא רק לקוות לטוב. ובקצרה: לעקוב אחריו עם העיניים כמה שיותר לפני שמתחילים לרוץ אחריו.
3. אם התוכי עף לכיוון מסויים, זה לא אומר שהוא ימשיך לשם.
   אולי הוא יעשה פניה או לא יודע... עובדה שאצלי הוא נמצא דווקא בכיוון שהכי לא חשבתי שהוא יהיה.
4. פרסום מודעות עוזרות.
   לרשום מודעות ברורות עם כתב גדול וקריא עם התמונה שלו.
   לדבר עם אנשים וללכת לבית הספר.
   אצלי במקרה השומר הכיר את הבחור, אבל ללכת למקומות מרכזיים, מתנ"סים, קניון, מרכזים מסחריים, מכולות. בסוף נתקלים במישהו או שמישהו רואה את המודעה.
5. על פי עצה של אחת המוכרות בחנויות בעלי החיים לעשות שייר לסיפור בפייסבוק, זה היה הצעד הבא שחשבתי לעשות ביחד עם פניה לוטרינרים, אבל למזלי הבחור התקשר לפני.
6. לקרוא סיפורי בריחה של תוכים, במיוחד כאלה שהתוכים חזרו אליהם, זה מאד מעודד.
7. דווקא בגלל שהפעם התוכי ברח לי ניסיתי ללמד אותו "הגנה עצמית" שבמידה והוא כבר ברח אז שידע לעוף אם חתול מתקרב או סכנה.
   התוכי שלי שיפר לאחרונה את התעופה שלו בבית וכניראה זו הסיבה שגם ברח כל כך "טוב".
   אבל מצד שני, תוכי שיודע לעוף גם יכול לברוח במידה וחתול רוצה לטרוף אותו. אם הוא בכלל לא יודע לעוף אבל יכול להתרומם מעבר לחומה של השכנים או לעוף מבית על קומות אז הדבר יכול לפעול לרעתו. אם זו קומה גבוהה או יכול לקבל פגיעה בגלל שהוא יותר צונח מאשר עף ויודע לנחות כראוי. אם הוא עף מעבר לחומה ולא יודע לעוף הוא מהווה טרף כל לחתול זריז שיינצל את תעופתו החלקית.
8. אם רוצים ללמד את התוכי "פרי פלייט" אז צריך להשקיע זמן וללמד אותו.
9. בכל מקרה לשמור היטב על התוכי במיוחד כאשר נוצות התעופה שלו לא גזורות היטב.
   אני עכשיו שוקל לקצץ לו שוב לצערי, למרות שאני לא ממש אוהב לעשות את זה.
   לקצץ זה הפיתרון הקל.
   ללמד אותו פריפלייט ולחזור אליך זה הפיתרון הטוב לשני הצדדים.
   אבל הוא גם יותר קשה והבנתי גם שאין בארץ הרבה כאלה שיודעים ללמד תוכים (אשמח לקבל מידע על כך).
10. לשמוח על כל יום עם התוכי שהוא אצלך ולהעריך אותו. זו חיה מדהימה וצריך לשמור עליה כמו על בנאדם.
    זה יכול להיות מאד מאד כואב נפשית כשהוא ברח.
    רק כשזה קורה מבינים ולכן עדיף שזה לא יקרה, היה לי גם מזל.

שוב תודה, ומקווה שהסיפור עזר/עניין והפקת הלקחים שלי עוזרת ותורמת לקהילת התוכים ו"מחפשי התוכים". 

האשכול הרלוונטי כאן: אבד לי תוכי מסוג ג'ארדין

"מותק" חוזרת הביתה - סיפורו של דולב יהוד / Dolev221
דררה לא פראיירית-"מותק" חוזרת הביתה

יום שישי, הכנות לקראת שבת אני מנקה למותק את הכלוב היפה שלה, בזמן שאני שקוע בנקיון אני שם לב שמותק הדררה הקטנה שלי לא נמצאת בחדר. מייד התחלתי לחפש אותה בכל הבית בתקווה שהיא עפה לאחד החדרים.
אחרי כמה דקות של חיפושים שמתי לב שחדר הכביסה היה פתוח.
ברור שנכנסתי ללחץ ומייד הבנתי שהיא ברחה תוך שנייה בלי ששמתי לב לכך.
זה קרה בזמן הכי לא טוב, יום שישי, לחץ והכנות לקראת שבת, אבל מייד יצאתי החוצה והתחלתי לשרוק, שריקה שמטכרת לה במטרה שהיא תשמע ותזהה את השריקה ואולי תחזור. אבל - לשווא!
התחלתי להכניס לעצמי לראש שכבר לא אראה אותה לעולם, וחשבתי שהיא לא תשרוד עד מחר.
התקשרי לאיציק הבן אדם המקסים שקניתי ממנו את מותק שלי, הוא ניסה להרגיע אותי ואמר "אל תדאג דררה זה תוכי לא פרייאר ועוד שהוא קשור אלייך הוא לא יוותר עלייך אל תתייאש יש סיכוי שמישהו תפס אותה והיא אצלו, תלה מודעות עם התמונה ותציע פרס למי שישיב אותה בטוח מישהו יתקשר אלייך"

חיכיתי עד יום ראשון כדי ללכת להדפיס את המודעות.
והינה הגיע יום ראשון, פתאום מתוך שינה אני שומע את אמא שלי צועקת - "דולב דולב בוא מהר!" כבר חשבתי שקרה משהו  (הימים הם ימי מבצע "צוק איתן" יולי 2014).
מייד קמתי וירדתי למטה לראות מה קרה, ולפתע, את מי רואות עיניי? - כמובן, את מותק עומד במטבח על הארון.
אתם מתארים לעצמכם, איזו הרגשה הייתה לי, איזו שמחה ואושר היה לי.

אמא שלי ספרה לי שהיא ישבה במרפסת ופתאום, משום מקום, ציפור עפה לעברה והיא נבהלה אבל מייד התאוששה וקלטה שזאת מותק שלנו!
היא ישר פתחה את הדלת ומותק עפה לתוך הבית, ללא חשש ולאא השתהות.
כשמותק ראתה אותי מייד היא עפה אליי ניקיתי לה את המקור והגשתי לה מים ודובדבן (שהיא מאוד אוהבת) כדי שתתאושש. ליטפתי אותה והיא התחלילה לצייץ אלי מאהבה, עכשיו היא שמחה להיות איתנו שוב.

ביומיים, שהיא לא הייתה פה, היה שקט מוזר ולא טבעי.
אני מניח שבמשך היומיים האחרונים היא הצטרפה אל הדררות שחיות בשכונה על העץ שממול הבית שלי.
אבל עכשיו מותק כאן, מותק חזרה הביתה - מותק לא ויתרה עליי וכמובן שאני לא מוותר עליה.

למדתי את הלקח והסקתי את המסקנות - כשמנקים את הכלוב או משחררים את התוכי, לעולם לא להשאיר את פתחי הבית פתוחים.



תוכי שברח בחוף גורדון בת"א ונמצא בבית חולים איכלוב
מאת: גבי (benhanokh)

ניקולאי שלנו הוא גרינצ'יק (יילו-סייד) בן 7 חודשים שנמצא אצלנו 4 חודשים.

לניקולאי לא גזרו את נוצות התעופה והוא מאומן ב"תעופה חופשית" בבית.
בערב יום כיפור שנת 2015 לקחנו אותו לחוף גורדון בבוקר לאימון תעופה בחוץ.
הנחתי שלא יהיה לו לאן להתרחק כי יש עשרות מטרים של חול מסביבו והוא מעולם לא עף יותר מעשרה מטרים ברצף (בבית(. בכל מקרה האמנתי שלקריאה שלי תמיד יבוא אל.
כשהוצאנו אותו בחוף הוא נצמד אלינו וסירב לעוף בכלל.
כדי לעודד אותו לעוף רצתי כשהוא על היד שלי עד שלפתע פרש כנפיים ותוך כמה שניות נסק לשמים ונעלם מעבר למלון הרודוס. רצנו אחריו אבל הוא כבר היה מחוץ לטווח ראיה. חזרנו לחוף כדי לחכות למקרה שיחזור ואחרי כמה שעות ויתרנו.
הדפסנו מאות הודעות ותלינו בעזרת חברים ומתנדבים לכל אורך החוף וברחובות הקרובים לים (בן-יהודה, דיזנגוף).
בהתחלה קיבלנו כמה הודעות סרק - דררות, ומודעה ישנה על תוכי שנמצא.
אחרי הצהריים התקשר מישהו שראה בחור הולך בכיכר רבין עם תוכי על הכתף שדומה לתמונה שפרסמנו.
רצתי לכיכר, אבל הבחור כבר לא היה.
סרקתי את האזור והראיתי, לאנשים שישבו שם, תמונות של ניקולאי ושמעתי שוב על הבחור שהלך עם התוכי.
ריצפתי את כל האזור (כיכר ושדרות שמובילות אליה) במודעות וקיוויתי שהבחור יתקשר אלינו (מה שאף פעם לא קרה(/
למחרת בערב קיבלתי שיחה מבחור שביקר את סבא שלו במחלקה השיקומית באיכלוב וראה את ניקולאי.
מסתבר שניקולאי נכנס דרך המרפסת וניגש לאנשים לבקש אוכל ומים.
הפציינטים מאוד התרגשו כשהוא עף בניהם ונעמד להם על הכתף.
הבחור גם שלח לי תמונה שצילם את ניקולאי מקרוב.
מיהרנו למחלקה, אבל התוכי כבר לא היה שם
הרבה אנשים סיפרו שראו אותו והאחיות הראו תמונות שלהן איתו (התוכי חובב סלפי  ) אבל אמרו שכבר כמה שעות שלא ראו אותו.
שוחחתי עם המטופלים וכמה זקנות טענו שהיה מבקר שניכס לעצמו את התוכי ואמר שהולך לתת אותו לחבר
מטופל אחר. סיפר שהמבקר טען שהתוכי שלו, אבל לא האמין לו כי שמע אותו שואל מה תוכים אוכלים.
מצאנו את המטופלת אליה הגיע המבקר (הוא הבן שלה), אבל היא הייתה כבר רדומה
השארנו מודעות במקום וחזרנו שוב למחרת בבוקר, הפעם הייתה לה מבקרת (אשתו של הבן) שסירבה לדבר איתנו או לתת מספר טלפון עד שפתאום האם הזקנה התעוררה וברגע של צלילות הוראתה לה לתת לנו את המספר (המטופלת הייתה במצב גריטרי מתקדם )התקשרנו לבחור שהודה שנעל את התוכי בחדר של אמא שלו, אבל טען שאז ברח מהחלון - הסתכלתי על החדר והחלון היה סגור (מי שזוכר את החום ביוה"כ יבין שאף חלון לא היה פתוח כשיש מיזוג).
הבחור התחיל לשאול "מה תוכים אוכלים וכמה הם עולים" (נושא שמאוד העסיק אותו) היו במקום כמה מטופלים שהחזיקו תוכים בבית וסיפרו על המחיר היקר שלהם - אני לא בטוח אם מתוך התפארות ריקה או שהמחירים מאוד השתנו.
הייתה למשל מטופלת שסיפרה לכולם על הג'אקו שלה שעלה 8000 שקל (מחיר השוק של ג'אקו היום הוא 2000-3000).
בכל מקרה, שמעתי שם הרבה השערות לגבי המחיר האסטרונומי של התוכי (גרינצ'יק עולה בערך 500 שקל, אני אישית שילמתי קצת יותר)
הבטחתי לשלם את מחיר השוק של התוכי למי שימצא/יחזיר אותו, גם סיפרתי שזה תוכי של ילדה קטנה שמאוד קשורה אליו אבל הבחור אמר שאין לו מושג על מה אני מדבר.
בשלב הזה ניגשו אלי עוד מטופלים שסיפרו שראו אותו נועל את התוכי ומאז אף אחד לא ראה את התוכי.
סרקנו את בית החולים, תלינו מודעות בכל מקום אפשרי ודיברנו עם צוות הביטחון למקרה שיקבלו דיווח על תוכי וחזרנו הביתה.
המשכנו בכל הזמן לסרוק את החוף ואת האזור הקרוב אליו למקרה שחזר.
קיבלנו עשרות שיחות מאנשים טובים שראו תוכים (יש המון דררות בעיר מסתבר  ) וקיוו שזהו התוכי שלנו.
התחלנו לסרוק מודעות מכירה של תוכים ביד-2 והומלס וקיווינו שנראה אותו, אבל ללא הצלחה.
ביום שישי חזרנו לביה"ח ושמענו שהתוכי לא נראה מאז שנסגר בחדר.
החלטנו לנסות למצוא את ה"מבקר החשוד" מה שלא היה קשה - ידעתי את שמו, מספר טלפון ועיר מגורים (חולון) וחיפוש קצר בגוגול העלה את הכתובת שלו וגם פרטים לא מחמיאים עליו שחיזקו את האפשרות שהוא הטיפוס שמסוגל לקחת חיית מחמד של ילדה קטנה ועוד ביום כיפור.
נסענו אליו הביתה והצבנו מעקב מסביב לדירה מנסים לשמוע את ניקולאי בבוקר ובערב, אבל ללא הצלחה רבה.
ביום ראשון היינו אצלו שוב בבוקר מנסים לשמוע את ניקולאי דרך דלת סגורה, אך – לשווא.
בשלב זה כבר התייאשנו לגמרי וחזרנו לתל-אביב.
עצרנו שוב באיכלוב וניסינו לדבר עם אימא שלו להסביר שהתוכי שייך לילדה שמאוד עצובה
אני לא בטוח כמה הבינה במצבה, אבל אז ניגש אלינו הבן השני שלה (אחיו של החשוד שלנו) ושאל על הסיפור שחזרתי עליו בשבילו בקצרה.
האח הצעיר נראה כמו בנאדם טוב וראיתי שהוא התרשם מהילדה העצובה שלידו
הוא אמר שהוא לא ראה תוכי ויספר לנו אם יראה.
חזרנו הביתה נואשים והחלטתי לחפש לילדה תוכי חדש כדי שתפסיק לחיות בתוך האבל והאובדן.
התחלתי כבר לברר על תוכי מתאים ומקומות אפשריים לקנייה, כשהטלפון צלצל
האיש בצד השני אמר שקנה תוכי  לפני כמה ימים ועכשיו הבין שזה התוכי שלנו.
ההסבר שלו היה קצת מבולבל וגם הביטחון הגמור שלו שזה התוכי שלנו, אבל כשאמר לי שהוא מחולון (שם גר החשוד שלנו) נסענו אליו מיד.
כשהגענו ראינו את ניקולאי סגור בתוך כלוב קטן ללא אוכל (הייתה קערת אוכל בחוץ) ונראה מפוחד מאוד.
בהתחלה לא הייתי בטוח שזה ניקולאי כי כולו מנופח ומלוכלך, אבל כשהחזקתי אותו, מייד הבנתי, שזה ניקולאי שלנו.
ניסיתי לשכנע אותו לעשות קצת טריקים שמכיר מהבית (סיבוב/סלטה) שביצע מיד ואז גם התחיל לחזור על השם שלו (ניקואאיי, ניקואאיי) ששכנע אותנו לחלוטין שזהו ניקולאי שלנו
ניסיתי שוב לברר פרטים איך התוכי הגיע אליהם, אבל לא קיבלתי תשובה ברורה, הוא התחמק מלספר מי מכר לו.
הבן שלו אמר כמה פעמים שהם קיבלו/מצאו את התוכי.
הבחור גם שאל אותי איזה סוג התוכי (וגם כמה הוא עולה) זה קצת מוזר בשביל מישהו שרק קנה תוכי
מדברים שהילד אמר הבנתי שהתוכי הגיע אליהם במוצאי כיפור שזה מחייב שהחשוד שלנו לקח אותו אליהם - התוכי היה כמעט עד חשיכה באיכלוב ולהבנתי תוכים לא יצאו למסע בחושך ויעדיפו לחפש מקום בטוח לישון בו.
החלטנו לא לחקור יותר מדי ולהסתפק בכך שניקולאי חזר אלינו.

כך נראה ניקולאי לפני שהוא החליט לברוח
כך הוא נראה בבי"ח איכלוב
כך הוא נראה, כשאספנו אותו מהבחור שגר בחולון, ולקח אותו מביה"ח
התוכי כבר נמצא אצלנו בבית, מגלגל את מודעת החיפוש

זוג הג'אקו שחוברו יחדיו באופן מקרי / גרונר מיכאל (m.g)

ליפני כארבעה חודשים סיפרתי על התוכי שלי באפריקה שחי על עץ בבית.
אז המצב הלך ו"הדרדר".
קראתי והפנמתי כל מילה שנכתבה באתר זה שוב ושוב, משחקים, אוכל, תשומת לב, אך ללא הואיל.

והינה ההפתעה: לפני כחודשיים חבר סיפר לי שהתוכי שלו חולה, יש לו משפחה והוא פוחד להשאיר את התוכי אצלו.
כמובן אחרי שאני "דוקטור לתוכים" תלמיד תוכיפדיה לקחתי את התוכי תחת חסותי, הלכתי לוויטרינר קיבלתי אנטיביוטיקה לשלושה שבועות, כמובן כתלמיד טוב לא הפגשתי את התוכים, את החולה השארתי במישרד.
האמת נתנה להאמר, שאחרי שבועיים פסקו השילשולים וגם מבחינת התנהגות חל שיפור מדהים.
לאחר המתנה של חודש נוסף הפגשתי בן השניים כאשר אין לי כל מושג מי זכר מי נקבה אולי שניהם אותו הזוויג.
כמובן שבשלב זה לא הסכמתי להחזיר את התוכי לבעליו כי תוכי זה לא "צעצוע".

בתצפית שערכתי לא נראה כל התנגדות. 
כל תוכי התמקם בענף אחר, כמובן שהתוכי שלי תמיד ישב על ענף גבוה יותר וברור למה.
ואז, לאחר זמן רב כל כך, סוף סוף היתי צריך לטוס לישראל לחופשה של חודש ימים.
הכנסתי את התוכים לכלוב גדול ושלחתי אותם לפקידה שלי ל"ביבי סיטר".

לפני שבועיים חזרתי מהחופש והשארתי את התוכים במשרד ולא להאמין התוכי שלי מרכין ראש והשני מגרד לו ולהפך.
היום התוכי שלי מאכיל את התוכי השני כמו גוזל מפה לפה ממש "ג'נרל גאוגרפיק" אצלי במישרד.
אז יש לי זוג ג'אקו שאולי בעוד שנתיים שלוש יוכל להתרבות.
התוכית עזיזה נמצאה לאחר כחודשיים
בעקבות מודעה מובלטת  ומודגשת שפרסמתי לפני כ- 3 שבועות בעיתון מקומי, לפני כשלוש שעות התקשרו אלי.
עזיזה הכירה את הצעצועים שלה  ונראתה טוב, רק שגזרו לה את הכנפיים.
אני מבקש להודות לכולם על העידוד.
ראה את האשכול בפורום: תוכי קוואקר שברח

סיפורו של תוכי מסוג קוויקר שברח - עם סוף טוב / קרן אהרון (שימי שוב הביתה)

עוד יום שגרתי, אני נכנסת הביתה ופונה מיד לכלוב של שימי להגיד לו שלום.
הפעם הכלוב פתוח וריק ולידו מונח על הרצפה כובע הסומבררו שהיה תלוי מעל הכלוב. החלון במסדרון פתוח ואנחנו בהלם.
כשעזבנו אותו בבית, הכלוב היה פתוח כי הוא אוהב לטפס על הכלוב במשך היום זה מעסיק אותו.
החלון שבסוף המסדרון היה פתוח והוא מעולם לא עף לכיוון הזה. כנראה שהכובע התעופף מהרוח שהיתה באותו היום, הוא נבהל והתחיל לעוף בבית עד שיצא מהחלון.
חשבנו לחפש אותו בבית אבל הוא כזה רעשן ככה שאין סיכוי שפספסנו אותו.
יצאנו לרחוב, חיפשנו אותו על עצים ועל הקרקע וקראנו בשמו עד שהשמש שקעה ולשכנים כבר נמאס מהצעקות.
חזרנו הביתה, קראנו "סיפורי תוכים" בתוכיפדיה והבנו שיש דבר כזה למצוא תוכי שאבד. למרות כל סיפורי ההצלחה שקראנו חשנו שהמזל לא יהיה בצד שלנו הפעם אבל לא תכננו להתייאש כל כך מוקדם. הבטחתי שלעולם לא אאמץ עוד תוכי שיוכל להתעופף לי ככה מהחלון ולשבור לי את הלב.

שימי הוא תוכי מסוג קוואקר, בוגר, בן 10 שנים.
את תחילת חייו בילה עם בת משפחה חובבת התוכים, היא מסרה אותו לבן משפחה אחר, שם הוא הוא בילה 8 שנים. כשהילדים של בן המשפחה גדלו והיחס אליו פחת, הוא ביקש למסור אותו וכך הוא היגר לבית הורי. במשך שנתיים אצל הוריי, גידל שימי את נוצות הראש שתלש כנראה בימים בודדים, הוצאנו אותו מדי פעם והוא התעופף מכתפי וחזר 4-5 פעמים בערך. לאחר כשנתיים עברו בני משפחתי עברו דירה וביקשו למסור לי את התוכי.
רק שבועיים הוא היה אצלנו כשזה קרה. בזמן הקצר הזה, הביטחון שלו פרח אחרי שנים שלא טייל מחוץ לכלוב באופן יומיומי והוא החל מעופף, בהתחלה בליווי צווחות ויותר מאוחר באופן רצוני ולא רק בגלל שנבהל ממשהו. אנחנו עוד בונים את האמון ביננו והוא תוכי די חשדן, נבהל כשדברים לא מזוהים מתקרבים אליו ולא נותן לגעת לו בנוצות.
לא ידענו למה לצפות ממנו. האם יש סיכוי שיחזור דרך החלון כשהוא כל כך גבוה? הוא נמצא על הקרקע? אולי החתולים הרעבים כבר השיגו אותו? הוא יענה לי אם אקרא לו?  החלטנו לנסות את כל האפשרויות.

למחרת בשעה 6⁰⁰ בבוקר שבנו לחפש אותו ברדיוס עד ק״מ מהבית קראנו בשמו וצלצלנו בפעמון שהוא אוהב וצמוד אליו שנים רבות. תלינו 40 מודעות באזור השכונה, פרסמנו בפייסבוק בכל קבוצות החיות ובכמה מקומיות. גם אצל הווטרינר השכונתי היינו. החלון שלנו בקומה השלישית  נשאר פתוח והכלוב צמוד אליו, על אדן החלון שמנו מים ופיזרנו אוכל וצעצועים מוכרים.

לקראת השקיעה, כבר מותשים, תולים את המודעה האחרונה בשכונה, הטלפון מצלצל ואישה מודיעה לנו שאתמול התעופף תוכי דרך מרפסת ביתה והוא נמצא אצלה עכשיו בבית מרחק דקה הליכה מאתנו. הגענו לשם בריצה ופתאום קבוצת ילדים מגיעה אלינו כשאחד מהם אוחז את שימי כמו שהוא לא נתן לי לעשות לו מעולם. קראנו לו וצלצלנו בפעמון האהוב עליו והוא קצת צייץ בשקט, נראה עייף ומבולבל ועם קרחת קטנה במצח. הילדים אמרו שהוא נכנס בדברים כשהוא ניסה לעצור את התעופה. חזרנו הביתה כששימי על כפתי, חמש דקות של הליכת ניצחון.
קצת יותר מ-24 שעות של חיפוש שהגיעו לקיצם.
הוא לא היה כל כך רעב כי הילדים דאגו לו לאגוזים אבל בכל זאת שתה ואכל ענב בשמחה.
למחרת כבר חזר מעט לקשקש, פחות מבדרך כלל, נראה מעט עייף ולא מטפס או יוצא מהכלוב אבל אוכל ומצלצל בפעמון שבטח חסר לו.
הרגשנו ברי מזל.
לא האמנתי שאפשר למצוא תוכי במקום עירוני סבוך ומפחיד לתוכי והנה גם אנחנו מצטרפים לסיפורי ההצלחה.
לא היו מאושרים מאתנו באותו הרגע שראינו אותו ובדקנו פעמיים אם זה שימי שלנו.
סיפורי תוכיפדיה נתנו לנו את התקווה ואת הכוח להמשיך ולחפש כי יש סיכוי.
המסקנות שלי - הנחישות משתלמת, מהירות התגובה קריטית ויש אנשים טובים שאפשר לסמוך עליהם, שווה לתלות מודעות בכל הרדיוס הקרוב לבית.

תודה לכם חברי תוכיפדיה!