Tukipedia

מאת: ד"ר עדי גנץ

 מערכת העיכול של תוכים - מבנה ותפקיד

הסקירה הבאה עוסקת במבנה ותפקוד מערכת העיכול של תוכים.

ה"תחנות" שבהן עובר המזון במערכת העיכול:

• - מקור.
• - חלל הפה, הלשון והלוע.
• - הוושט הצווארי.
• - הזפק.
• - הוושט החזי.
• - קיבת הבלוטות.
• - קיבת השרירים.
• - הכבד.
• - הלבלב.
• - המעי הדק.
• - המעיים העיוורים (צקות).
• - המעי הגס.
• - הביב.

המקור:
לתוכיים מקור חזק במיוחד, שמאפשר להם להתגבר על מיני מזון קשים כגון פרות ואגוזים מסוימים. לצד חוזקו, המקור עדין
מאוד ובקצהו מסתיימים סיבי עצב רבים. שבר, אפילו זעיר, בקצה המקור העליון צפוי לגרום לכאב עז, וירידה משמעותית באכילה.
אין לקטום מקורים בעזרת "קאטר", ובכלל כל פעולה מעין זו עדיף שתעשה ע"י וטרינר מנוסה ברפואת ציפורים.
למקור התוכי יש ציפוי חלק של קרטין (בדומה לציפורניים בבני אדם), חומר זה מיוצר ללא הפסקה במהלך חיי התוכי, ומאידך - נשחק בעת השימוש במקור. תוכי שלא נושך חומרים קשים (כגון ענפים ובולי עץ) איננו שוחק את הקרטין, והתוצאה היא מראה לא יפה ("מתקלף") של המקור. ברוב המקרים זו בעיה אסתטית בלבד, אשר וטרינר מנוסה יכול בקלות להעלים. הרגילו את התוכי שלכם לנשוך ולשחק עם בולי עץ טבעי לא מעובד כגון אורן, עצי פרי שונים (תפוח, שזיף, שקד) או היביסקוס.
לפעמים גוזלי תוכי בוקעים עם עיוות בצורת המקור, או שעיוות כזה מתפתח במהלך גדילתם. הבאה מוקדמת של גוזל כזה לאבחון וטיפול תבטיח את הסיכוי לתיקון המצב. מומלץ לא להרבות פרטים עם מומים מעין אלו. 
לעיתים קרובות מסתיימות, מריבות בין תוכיים, בנזק חמור למקור של אחד הצדדים, בייחוד כאשר מדובר במינים שונים – גדול וקטן. כלובים המופרדים ע"י רשת אחת בלבד הם גורם שכיח לתאונות מעין אלו.  

חלל הפה, הלשון והלוע:
לתוכיים - חלל פה יחסית יבש, עם בלוטות רוק קטנות ופשוטות מפוזרות לאורכו. הלשון בשרנית, ובעלת יכולת לבצע תנועות מגוונות.
חוש הטעם של תוכיים מפותח יותר מאשר במיני עופות אחרים, ויכולתם לברור את המזונות האהובים עליהם מצוינת.
לעומת זאת, תוכים אינם חשים ככל הנראה בחריפות של מזונות כגון פלפלי צ'ילי, והנ"ל מהווים מקור טוב לקרוטינואידים (פיגמנט אדום כתום או צהוב המצוי בצמחים ובע"ח שמקורו גם גזר ודלעת), שהם מקור חשוב לוויטמין A.
בתוכים שאינם מקבלים מספיק ויטמין A במנה (למשל כאלה הניזונים בעיקר על גרעינים, בוטנים וזרעים) חלים שינויים ברירית חלל הפה ובלוטות הרוק, עד כדי סתימת בלוטות הרוק ויצירת מורסות. האכלה בכופתיות מסחריות מונעת זאת!
מחלת הפפילומטוזיס, הנגרמת ע"י נגיפי הרפס, גורמת למעין גידולים "כרוביתיים" בחלל הפה, אשר מפריעים באכילה, ועלולים לגרום חנק. המחלה שכיחה בעיקר בתוכיים דרום אמריקאים.

הוושט הצווארי, הזפק, הוושט החזי:
הוושט הצווארי הוא מבנה צינורי, שמתחיל בלוע ומסתיים בכניסה לזפק. הוושט הצווארי עובר בתוכיים מעט ימינה מקו האמצע. הזפק הוא שק בצורה המזכירה מעט את האות S. לזפק יכולת להימתח, ותפקידו העיקרי הוא אגירת מזון. הזפק מפותח במיוחד בגוזלים, וגדלו היחסי קטן יותר בבוגרים.
לוושט ולזפק - קרום דק, שעלול להיות מנוקב בקלות עקב העברה לא זהירה של צינור הזנה ו/או שימוש בצינור לא מתאים. נקב כזה גורם לדליפת מזון מתחת לעור וכתוצאה מכך - זיהום חיידקי קשה.
גורם שכיח נוסף לפגיעה בזפק הן כוויות שנוצרות עקב חימום יתר של המזון לגוזלים. יש להקפיד להאכיל גוזלים במזון המחומם לכ- 39⁰_C ולא יותר. חימום במיקרוגל איננו אחיד, ועלולים להיווצר "כיסים חמים" בתוך התערובת. תמיד יש לערבב היטב את המזון לפני המדידה וההגשה. כאשר נוצרות כוויות, הן לרוב בחלק התחתי של הזפק. בימים הראשונים יתכן ותראה רק אדמומיות, אך עם הזמן, וכתלות בחומרת הכוויה, ייווצר שם מקטע נמקי כהה, עד שבשלב מסוים תחל דליפה של מזון מבעד לחור. למרות המראה הלא סימפטי – לרוב אין מדובר במקרה חירום. תוכיים אלו מטופלים באנטיביוטיקה ונגד פיטריות למשך מספר ימים, עד שמתבררים מימדי הנזק. בשלב זה ניתן להאכילם כמויות קטנות יותר – מספר פעמים ביום. לאחר שברורים מימדי הנזק ניתן לתקן את החור בניתוח. ניסיון לנתח מוקדם מידי עלול להסתיים בכישלון ובצורך בניתוח חוזר.
גוזלי תוכים אמורים לרוקן את הזפק לחלוטין תוך 6 שעות או פחות. עיכוב בריקון הוא לעיתים קרובות סימן מוקדם לתחלואה.
אין זמן לאבד! פנו לווטרינר. הגורמים יכולים להיות רבים ומגוונים.
הוושט החזי מקשר בין הזפק לקיבת הבלוטות. בכניסה אליו יש שסתום, שנשלט ע"י שרירים. הוא עובר בקו האמצע, מעל הלב והכבד. בעיות תנועתיות בוושט ובזפק שכיחות במחלת התרחבות קיבת הבלוטות (PDD), בהרעלת אבץ ועופרת, בזיהומים שונים ועוד.

קיבת הבלוטות ( Proventriculus):
הוושט החזי מסתיים בכניסה לקיבת הבלוטות. קיבה זו היא יחסית קטנה בנפחה והדופן שלה דקה באופן משמעותי מזו של קיבת השרירים. כפי שהשם מרמז, דופן קיבת הבלוטות כוללת מספר רב של בלוטות מורכבות, שמפרישות חומצה ואנזימי עיכול לחלל הפנימי הראשי. תוצרים אלו של הבלוטות חשובים לצורך עיכול המזון במורד מע' העיכול, אך לחומציות החזקה (pH=1.5-2.0) יש גם תפקיד מגן בפני חיידקים וטפילים פתוגניים. זו אחת הסיבות לכך, שקשה להניח שתכשירים פרוביוטיים רגילים יהיו יעילים בתוכיים. לחומציות הרבה של מיצי קיבת הבלוטות - גם תפקיד בהגברת ספיגת מתכות כבדות (בייחוד עופרת) כאשר הנ"ל נבלעות בטעות ע"י התוכי.
מספר מחלות ומצבים אבנורמליים עלולים להופיע בהקשר של קיבת הבלוטות. התרחבות קיבת הבלוטות Proventricular( Dilatation Disease P.D.D)  היא מחלה חשודה כנגיפית, הפוגעת בעצבוב של מערכת העיכול וכן במערכת העצבים המרכזית, בלב ועוד. קיבת הבלוטות היא לעתים קרובות אתר המטרה העיקרי של המחלה. התוצאה היא קיבה מורחבת, בעלת תנועתיות איטית\חסרה, דקת דופן וגדושה במזון לא מעוכל. חשוב לציין שקיבה מורחבת מופיעה במחלות נוספות, ולכן איננה מהווה אבחנה ודאית ל- P.D.D. אבחנה סופית של .P.D.D דורשת ביופסיה (מהזפק) או אבחון מיקרוסקופי לאחר נתיחה. ציפורים חולות במחלה לרוב מרזות מאוד, מקיאות\פולטות, מפרישות מזון לא מעוכל בלשלשת, מראות סימנים עצביים (אחד או יותר מהסימנים הנ"ל בד"כ מופיע). המחלה מדבקת, ואין ממש טיפול יעיל כנגדה.
שמר הקיבה Macrorhabdus ornithogaster (בעבר כונה בטעות "מגהבקטריה") שכיח בקיבת הבלוטות, ובייחוד בגבול בין קיבת הבלוטות וקיבת השרירים, במיוחד בתוכונים. ציפורים שמראות סימנים קליניים בעקבות נגיעות זו יורדות במשקל פרוגרסיבית, לעיתים פולטות\מקיאות, והלשלשת שלהן לא מעוכלת לחלוטין (סימנים המזכירים P.D.D). את השמר אפשר לאבחן במשטחים מלשלשת טרייה, אם כי הדבר דורש מיומנות, ולעתים בדיקה של מספר דוגמאות לשלשת מכל ציפור. יש טיפול יעיל כנגד השמר. פפילומות, שהוזכרו בהקשר של חלל הפה והוושט, עלולות להופיע גם בקיבת הבלוטות. פצעים חודרים (עקב בליעת גוף זר חד) נדירים יחסית וגורמים מהר מאוד למצב מסכן חיים. גידולים רואים לפעמים בציפורים מבוגרות.

קיבת השרירים (Ventriculus, Gizzard)
קיבה זו מופרדת בתוכיים מקיבת הבלוטות באזור מעבר צר הקרוי Isthmus . כמו שהשם מרמז – דופן קיבה זו שרירית ביותר ונועדה לשבור ולגרוס את המזון הנאכל כהכנה לעיכול כימי. הגריסה מבוצעת ע"י שתי מערכות של שרירים נגדיים ובנוכחות חומצה ואנזימי עיכול מקיבת הבלוטות. החלק שפונה אל החלל של קיבה זו מצופה שכבה קרטינית נוקשה ומחוספסת (קוטיקולה, Coilin ), הנמצאת במגע עם המזון הנגרס. חלל קיבת השרירים איננו גדול, ובגלל השסתום הצר המפריד קיבה זו מהמעי, נוטים להיתקע כאן גופים זרים שונים ואבנים, שנבלעו ע"י הציפור. אף שאבנים אלו עוזרות בגריסה הפיזית של המזון, הן אינן חיוניות! ושכיח יותר לראות בתוכים בעיות עקב עודף אבנים בקיבה מאשר עקב חסר שלהן. אין לכן צורך להציע אבנים ושברי צדפים כנ"ל.  
מהסיבה שהוזכרה, גופים זרים מתכתיים בד"כ מגיעים לקיבה זו ויכולים להישאר בה זמן רב (תלוי בגודלם). בתוכיים בגודל אפרור ומעלה אפשר לנסות לשלוף גופים אלו באנדוסקופיה, אף כי מדובר בפרוצדורה קשה ומאתגרת. מאידך, שליפת גופים זרים בניתוח דרך חלל הבטן היא פרוצדורה פולשנית בהרבה, אשר כרוכה בסיכונים וסיבוכים רבים. שמרו על התוכי שלכם מפני בליעת גופים זרים, במיוחד מתכתיים!
פעילות קיבת השרירים נפגעת לעתים קרובות גם ב- PDD  (ראה למעלה). גידולים, פפילומות, פלישת תולעים לדופן הקיבה, כיבים ועוד, הן חלק מהתופעות הנוספות האפשריות בהקשר לקיבה זו.

הכבד:
הכבד בתוכיים נמצא מאחורי הלב ומתחת לקיבת הבלוטות וקדמית לקיבת השרירים. בכבד - שתי אונות - אונה ימנית ואונה שמאלית. הימנית מעט גדולה יותר. כבד תקין של תוכי לא צריך לחרוג מעבר לעצם החזה - אחורה. לתוכיים אין כיס מרה, אך הכבד שלהם מייצר ומפריש מלחי מרה דרך שני צינורות מרה ראשיים המסתיימים במעי הדק (בתריסריון). מלחי המרה חשובים לצורך אמולסיפיקציה וספיגה של שומנים וויטמינים מסיסי-שומן במעי. הכבד הוא גם האתר הראשון אליו מגיעים חומרים הנספגים ממערכת העיכול אל הדם, ומשמש כפילטר אקטיבי, הסופח ומנטרל רעלים. נוסף לתפקידים אלה, הכבד אחראי על ייצור חלבונים חיוניים רבים, בין היתר כאלה שגורמים לקרישת הדם בעת פציעה.
גורמי מחלה רבים פוגעים בכבד כאיבר מטרה ראשי, בניהן אפשר למנות את חיידק הכלמידופילה (כלמידיה), חיידקים אחרים ( סלמונלה ועוד), נגיפי הרפס (מחלת הפצ'קו), נגיף הפוליומה ועוד . פה ושם נתקלים גם בטפילים הפוגעים בכבד. ציפורים הנגועות כרונית בנגיף הרפס עלולות לפתח בנוסף לפפילומות גם גידולים של צינוריות המרה בכבד ו\או של צינורות הלבלב.
הכבד מהווה אתר יעד לפגיעות של רעלים שונים, תרופות במינון עודף, ומחלות הקשורות בתזונה לקויה. כבד שומני הוא כבד שתאיו עברו תהליך ניווני כך שהם מכילים כמויות גדולות של שומן, ואינם מתפקדים כרגיל. התופעה שכיחה למדי בגוזלים שמקבלים עודף מזון בהאכלת-יד, ושלא לפי הוראות יצרן הפורמולה. לרוב זה קורה בגוזלים שכבר גדולים יחסית, אך כאלה שעדיין לא עצמאיים. כבד שומני מופיע גם בתוכים שניזונים על תערובות זרעים לאורך זמן, במיוחד קוקטילים, קווקרים, גאלות, אמזונות ודומיהן. לעתים קרובות ציפורים אלו מתות מוות פתאומי, ואם יש סימנים מקדימים – הם אינם ספציפיים.
אגירת ברזל בעודף גורמת אף היא לנזק לכבד. התופעה שכיחה יותר בטוקאנים, מיינות, ציפורי גן עדן ועוד, אך מינים מסוימים של תוכים (לורים, כנראה גם ארות מהמינים הירוקים) עלולים לפתח את המחלה. הזנת מינים אלו בכופתיות דלות ברזל (עד 80 ppm) מקטינה את הסיכון שלהם לחלות.

הלבלב:
הלבלב מחולק ל- 3-4 אונות בציפורים, צמוד ללולאת התריסריון, ומתנקז לתריסריון בסמוך לנקודת ניקוז המרה. הלבלב אחראי על ייצור מיצי עיכול המפרקים חלבונים ושומנים במעי הדק. ללא פעילות זו הציפור צפויה לרזות בצורה דרסטית ולהפריש לשלשת בהירה ושמנונית. תפקיד חשוב נוסף של הלבלב הוא ייצור הורמונים, שהידועים ביניהם הוא "אינסולין" ו"גלוקגון". הורמונים אלה אחראים על בקרת רמת הגלוקוז בדם (ותהליכים נוספים רבים). פגיעה בלבלב עלולה להגרם כתוצאה מהדבקה בנגיפים מסוימים (קבוצת פארהמיקסו הכוללת את נגיפי ניו - קאסטל, קדחת הנילוס המערבי ועוד), חשיפה לרמות רעילות של אבץ ועוד.
הטלה פנימית בנקבות עלולה לגרום דלקת קשה בחלל הבטן, המערבת לעתים את הלבלב. גידולים של צינורות הלבלב קשורים בנשאות כרונית של נגיפי הרפס. סוכרת נדירה בתוכיים גדולים, והטיפול בהם בד"כ דורש אינסולין. המחלה שכיחה יותר בקוקטילים ותוכונים, שם היא כנראה על רקע תזונתי. הסימן הברור ביותר למחלה הוא שתייה והשתנה מרובה (לשלשת רטובה ביותר), ובד"כ גם אכילה מרובה תוך ירידה במשקל. סוכרת חולפת רואים לפעמים בעקבות הטלה פנימית בנקבות תוכי.

מערכת העיכול בציפורים כוללת אברים רבים, ולכל אחד יש תפקיד ספציפי. פעולת העיכול מתחילה בכניסה של מזון דרך המקור ומסתימת בהפרשת הפסולת - ביציאת הצואה מפתח הקלואקה, חלק מהמזון מתפרק ונספג דרך המעי הדק אל הדם.		העיכול מתחיל בפה החרטומי (המקור) של הציפור שמחליף את השינים והשפתיים של יונקים. מימדי המקור נקבעים על-פי סוג הציפור והדיאטה שנצרכת: אוכלי זרעונים כגון הפינקים הם בעלי מקור קצר ועבה. בדומה למקור, הלשון של הציפור, מסתגלת לסוגי המזונות שהציפור אוכלת. רוב הציפורים הן בעלי בלוטת ריר והמקור והלשון עוזרים לציפור לרכך את המזון לבליעה.
המקור, כאמור, צורת המקור של העוף מותאמת לסוגי המזון שמהם היא ניזונה. מדוע צורת המקור חשובה כל כך אצל העופות? - בפה (המקור) של העופות אין שיניים, ולכן הם אינם יכולים ללעוס את המזון. אז מה עושים? - עופות הניזונים ממזון קטן (זרעים, בעלי-חיים קטנים) בולעים אותו בשלמותו, ואילו עופות דורסים, הניזונים מבעלי-חיים גדולים יותר (מכרסמים, ציפורי שיר) קורעים חתיכות מהטרף ובולעים אותן. המקור מאפשר לעופות לתפוס את הטרף או לקרוע ממנו חתיכות. הוא בנוי מעצמות, ועליהן ציפו קרני. עצמות המקור מחוברות לגולגולת במפרקים, שמאפשרים למקור לנוע. פעולות הכיווץ וההרפיה של השרירים המחברים את עצמות המקור אל הגולגולת, גורמות למקור להיפתח ולהיסגר בעת האכילה.		מגוון צורות המקור, גודלו וצורתו של המקור משתנה מעוף לעוף, וממין למין. השוני במאפיינים אלה נובע מהשוני בשימוש שנעשה במקור. הפרושים הרבים של איי גלפאגוס, שעיקר שונותם היא בצורת מקורם המשמש ללכידת ואכילת מזונות שונים, היוו בסיס לתורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין. דוגמאות לעופות בעלי מקורים מיוחדים: פלמינגו, כפן (בצורת כף), חופמאים שונים (מקור ארוך ודק), תוכי ים (עבה וצבעוני), צלוב המקור (לפיצוח איצטרובלים) הקוליברי והצופית (דק וחרמשי).
אחרי שהמזון עוזב את הפה הוא עובר דרך הוושט אל הזפק שמשמש כמקום אחסנה זמני ומאפשר למזון להתרכך לפני שהוא ממשיך הלאה. אצל ציפורים שמגדלים גוזלים, הזפק מייצר "חלב" שבו האם מאכילה את הגוזלים. הנה תמונה של צורות שונות  של זפק בזנים שונים של ציפורים.		הזפק הוא כעין כיס בקצה הוושט של העוף שבו נאסף האוכל. בזפק מצויות בלוטות המפרישות נוזל שמרכך את המזון בדרכו לקיבת השרירים. קיבת השרירים "טוחנת" את המזון ומכינה אותו לעיכול הסופי.
מיצי עיכול, אנזימים, חומצת כלור, פאפסין, מופרשת ע"י התאים שבזפק ומתחיל תהליך של פירוק המבנה הכימי של חומרי המזון. הקורקבן מבצע את התהליך "משחיז" ומפרק את המזון ועושה אותו יותר קל יותר לעיכול ולפעולת הפירוק של האנזימים. ברוב צפרים הקורקבן מכיל חול גרגירים כדי לסייע בתהליך ה"השחזה", בתמונה רואים קורקבן בחלק התחתון.		הפה של הציפורים באופן ברור שונה משל היונקים, אין להם שיניים והלסתות שלהם מכוסות מקור, הציפורים לא לועסות את המזון ומשלימים את זה ע"י המקור והקורקבן.

אחרי שהמזון עוזב את הפה הוא עובר דרך הוושט, אל  הזפק שמשמש כמקום אחסנה זמני. הזפק מאפשר למזון להתרכך לפני שהוא ממשיך במסעו במערכת העיכול. בעונת הרבייה, כשבועיים אחרי הבקיעה הזפק מיצר מעין "חלב" שאיתו, האמא מאכילה את הגוזלים.

למעי הדק שני תפקידים עיקריים: עיכול כימי של המזון - פחמימות, חלבונים ותחילת עיכול השומנים הקשים לעיכול ואינם נספגים בחלק זה, אלא רק במעי הגס וזאת לאחר שהפכו לחומצות השומניות - יחידות הבניין שלהם. ספיגה של יחידות הבניין הללו אל הדם. המזון המומס עוזב את הקיבה בסדרה של פרצים, הנשלטים על-ידי שסתום השוער (Pylorus), ונכנס למעי הדק; במעי הדק מתעכל האוכל ונכנס לזרם הדם. לאחר סנטימטרים ספורים, מתחברים שני צינורות מהלבלב והכבד אל המעי הדק. אברים אלה מספקים אנזימים, הדרושים לפירוק השומנים והפרוטאינים. רק בצורה זו, הם יכולים לעבור דרך המעיים אל תוך זרם הדם. האנזימים הללו הכרחיים לטורפים. אלה המגיעים מהלבלב, מתחילים מייד לפרק את האוכל המומס למרכיבים הבסיסיים שלו; וממשיכים לעשות זאת במשך מעבר המזון לאורך המעי דק. השומן אינו נמס במים, ולכן נדרש לו טיפול מיוחד. פה נכנסים לתמונה מיצי המרה. מרה מיוצרת בכבד ומאוחסנת בכיס-המרה (לתוכים אין כיס מרה), עד לזמן שבו נזקקים לה. כאשר מתגלה שומן במעי הדק – משתחררת מרה, ונכנסת למעיים דרך הצינור המתאים. מרה מתנהגת בדיוק כמו חומרי-ניקוי ביתיים: היא הופכת את השומן למעין תחליב, כדי להפוך אותו למסיס במים. פעולה זו הופכת את השומן מותאם לעיכול באמצעות האנזימים המתאימים. המעי הגס: לאחר שהאוכל המומס עבר פירוק וספיגה במעי הדק, ובעצם הסתיים התהליך בו המעי סופג את החומרים המזינים – נותרה למעי הגס פעולה אחת לבצע. יהיה זה בזבוז, להרשות את בריחתם של כל המים שהיו מעורבים עד כה בעיכול. המעי הגס ממצה את המים, ודוחס את שאר חומרי הפסולת שנותרו לנפח קטן; וזו מאוכסנת במעי הגס, עד שהיא יוצאת דרך פתח הקלואקה (cloaca).