מושגים שעיסוקם זוחלים
בעצם האוזניים של הנחשים מנוונות.
ברור שאין להם אוזן חיצונית, עור תוף או אוזן תיכונה.
האוזן הפנימית קיימת אך משמשת בעיקר לשמירת שיווי המשקל.
השמיעה באויר חלשה ומותאמת רק לקול בתדר נמוך.
מצד שני מסוגל הנחש לחוש בתנודות הקרקע וזאת כנראה בעזרת עצמות הלסת התחתונה.
זהו איבר שנמצא בחיך העליון של הלסת העליונה והיא מזהה את הריח.
האיבר הזה התגלה ע"י החוקר יעקובסון *.
חוש הריח אצל נחשים מפותח מאוד.
הלשון הארוכה, הנשלפת מבעד לסדק בלסת העליונה, משמשת להעברת חלקיקי הריח מהאוויר אל חלל הפה, שבתקרתו נמצא איבר ההרחה עצמו, כאמור, האיבר נקרא על שם החוקר יעקובסון *.
נחש פעיל מוציא את לשונו כל כמה שניות כדי לבדוק את הסביבה בחפוש אחר טרף או סכנות קרובות.
הנחשים מסתמכים בעיקר על חוש הריח (והטעם) שלהם.
מאחר והלשון היא איבר ההרחה, הרי שיובש קיצוני, גשם חזק ורוח חזקה יכולים לשבש את פעולת ההרחה ובמקביל לשבש את יכולתו של הנחש לאתר את טרפו בעזרת חוש הריח.
* אמנם הראשון שדיווח על האיבר היה האנטומאי ההולנדי פרדריק רויש שגילה אותו בבני אדם.
אבל הוא נקרא על שמו של האנטומאי היהודי-דני לודוויג לוין יעקובסון שדיווח עליו בשנים 1811, 1813 על זיהוי האיבר בזוחלים וביונקים אחרים.
זהו איבר ש"יודע" לחוש בחום - קרינא אנפרה אדומה.
אצל חלק מהזוחלים (אבל גם בעלי חיים אחרים - יונקים ועופות) ובמיוחד אצל הנחשים (מקבוצת צפעוני הגומה) קיים איבר שרגיש לחום - קרינה אמפרא אדומה שנפלטת מבעלי חיים בעלי דם חם (עופות ויונקים).
הרגישות שלו גבוהה והוא יכול להבחין גם בהפרש של 0.20C.
מה שמקנה לזוחל יכולת למצוא את הטרף גם בחושך מוחלט.
האיבר הזה נמצא בתוך גומות עמוקות בכל אחת מן הלסתות העליונות של צפעוני הגומה.
והן רגישות לקרינה אינפרא-אדומה והבדלי בין הטרף לבין סביבתו, מה שאפשר לנחש לאתר את מקור הקרינה ומיקומו המדויק.
ולמרות האמור, חלק מהנחשים, למרות שיש להם את האיבר הזה, אינם ניזונים רק מעופות ויונקים, אלא מסוגלים לטרוף גם דו-חיים ולטאות, שטמפרות הגוף שלהן זהה לטמפרטורה של הסביבה.
גומות חום כאלה יש לשפיפון שחי בארץ ולצפעוניים אפריקניים מסוימים.
אצל חנקים רבים מצויות גומות החום בקצה האף, בשפה העליונה או התחתונה.
בניגוד ליונקים ולעופות שיש להם טמפרטורת גוף קבועה ("דם חם" = הומיאותרמיות), הרי שיתר בעלי החיים, טמפרטורת הגוף משתנה בהתאם לסביבה ("דם קר" = הטרותרמיים).
בעלי חיים בעלי דם קר הם אלה, שטמפרטורת גופם משתנה לפי טמפרטורת הסביבה שלהם שבה הוא נמצא.
יצורים בעלי "דם קר" מווסתים את טמפרטורת גופם בעזרת הסתגלות והתאמה התנהגותיות, כמו חשיפה לשמש (או צל), מים או אוויר.
וכן באופן פיזיולוגי, כמו רעד - הפעלת שרירים או "התחרדנות" (חשיפת לשמש) בשמש או שכיבה על סלע / קרקע חמה.
הזוחלים הם קבוצה של בעלי חוליות הטרותרמיים = בעלי "דם קר", שטמפרטורת גופם משתווה לטמפרטורת הסביבה שלהם.
הקבוצה מונה את סדרת התנינאים, סדרת מחודקי ראש (ספנודון), סדרת הקשקשאים (נחשים ולטאות) וסדרת הצבים.
מאפייניהם העיקריים של הזוחלים הם קשקשים שמטרכבים נחומר קשה בשם קרטין המכסים את גופם.
הם מווסתים את חום הגוף ידי שינוי ההתנהגות.
בד"כ הם חיים במקוחות חמים ויבשים ביבשה ועם זאת ניתן למצוא אותם במגוון בתי גידול, כולל מקווי מים.
חוש הריח מתבצע ע"י הלשון שקולטת את המולקולות מהאוויר ומכניסות אותן אל "איבר יעקובסון".
"איבר יעקובסון" - הוא איבר שנמצא בחיך העליון של הלסת העליונה והיא מזהה את הריח.
האיבר הזה התגלה ע"י החוקר יעקובסון *.
חוש הריח אצל נחשים מפותח מאוד.
הלשון הארוכה, הנשלפת מבעד לסדק בלסת העליונה, משמשת להעברת חלקיקי הריח מהאוויר אל חלל הפה, שבתקרתו נמצא איבר ההרחה עצמו, כאמור, האיבר נקרא על שם החוקר יעקובסון *.
נחש פעיל מוציא את לשונו כל כמה שניות כדי לבדוק את הסביבה בחפוש אחר טרף או סכנות קרובות.
הנחשים מסתמכים בעיקר על חוש הריח (והטעם) שלהם.
מאחר והלשון היא איבר ההרחה, הרי שיובש קיצוני, גשם חזק ורוח חזקה יכולים לשבש את פעולת ההרחה ובמקביל לשבש את יכולתו של הנחש לאתר את טרפו בעזרת חוש הריח.
* אמנם הראשון שדיווח על האיבר היה האנטומאי ההולנדי פרדריק רויש שגילה אותו בבני אדם.
אבל הוא נקרא על שמו של האנטומאי היהודי-דני לודוויג לוין יעקובסון שדיווח עליו בשנים 1811, 1813 על זיהוי האיבר בזוחלים וביונקים אחרים.
בעצם האוזניים של הנחשים מנוונות.
ברור שאין להם אוזן חיצונית, עור תוף או אוזן תיכונה.
האוזן הפנימית קיימת אך משמשת בעיקר לשמירת שיווי המשקל.
השמיעה באויר חלשה ומותאמת רק לקול בתדר נמוך.
מצד שני מסוגל הנחש לחוש בתנודות הקרקע וזאת כנראה בעזרת עצמות הלסת התחתונה.
העיניים, בד"כ מפותחות אבל זה לא אומר שתמיד גם הראייה מפותחת, ההפך - ראייתם חלשה ולטווחים קצרים ורוב הנחשים לא משתמשים בחוש הראייה למטרות צייד.
מבנה העיניים, ברובן עגולות ומצויידות באפעפיים מאוחים ל"משקף" שקוף.
בניגוד לפעולת העיניים אצל היונקים, מיקוד העדשה לא מתבצע ע"י שינוי הצורה שלה, אלא נעשה על ידי דחיפת העדשה קדימה ואחורה.
בנחשים היומיים העדשה צהובה וברשתית שלהם אין טיפות צהובות כמו בלטאיים.
בטיפוסים הליליים האישון מתכווץ לסדק מאונך באור יום.
יש להניח שבמהלך האבולוציונית עברו הנחשים דרגה שבה העיניים היו מנוונות, אך הם לא איבדו את כושר הראיה לגמרי. עיני הנחשים עברו התפתחות מחודשת ומכאן ההבדלים ביניהן לבין עיני הלטאיים.
מסתבר שאצל משפחת הזעמניים יש יכולת מזערית לבהחנה בצבעים וישנם מינים שצדים בעיקר ע"י חוש הראייה, אבל בטווחים קצרים.
ישנם נחשים שהם לגמריי עיוורים והעיניים נראות כנקודות קטנות שבמקרה הטוב מסוגלות להבחין בין אור לחושך.
ומצד שני קיימים הנחשים הליליים, שיש להם עיניים גדולות ואישונים גדולים ומאונכים (בדומה לאישוני החתול), ויש להם יכולת להתרחב בחושך כדי לאפשר את כניסת קרני האור אור.
אישונים מאונכים כאלה יש גם לצפעוניים ולצפעוני הגומה.
תחושת החום נעשית ע"י גומות חום (או גמומיות חום).
זהו איבר ש"יודע" לחוש בחום - קרינא אנפרה אדומה.
אצל חלק מהזוחלים (אבל גם בעלי חיים אחרים - יונקים ועופות) ובמיוחד אצל הנחשים (מקבוצת צפעוני הגומה) קיים איבר שרגיש לחום - קרינה אמפרא אדומה שנפלטת מבעלי חיים בעלי דם חם (עופות ויונקים).
הרגישות שלו גבוהה והוא יכול להבחין גם בהפרש של 0.20C.
מה שמקנה לזוחל יכולת למצוא את הטרף גם בחושך מוחלט.
האיבר הזה נמצא בתוך גומות עמוקות בכל אחת מן הלסתות העליונות של צפעוני הגומה.
והן רגישות לקרינה אינפרא-אדומה והבדלי בין הטרף לבין סביבתו, מה שאפשר לנחש לאתר את מקור הקרינה ומיקומו המדויק.
ולמרות האמור, חלק מהנחשים, למרות שיש להם את האיבר הזה, אינם ניזונים רק מעופות ויונקים, אלא מסוגלים לטרוף גם דו-חיים ולטאות, שטמפרות הגוף שלהן זהה לטמפרטורה של הסביבה.
גומות חום כאלה יש לשפיפון שחי בארץ ולצפעוניים אפריקניים מסוימים.
אצל חנקים רבים מצויות גומות החום בקצה האף, בשפה העליונה או התחתונה.