Tukipedia

   האבולוציה של הציפורים

• ההיסטוריה ההתפתחותית של הציפורים לוקה במידע הקיים, בהשוואה עם חולייתנים יבשתיים ואחרים, כגון זוחלים או יונקים. המאובן שמתגלה רחוק מלהיות מושלם, מפני ששלדי ציפורים, ובמיוחד הגולגולות שלהם, שבירים במיוחד.
  הנציג הידוע הראשון, הוא של אָ‏רְכיאוֹ‏פְּ‏טֶ‏ריקְס (Archaeopteryx), שחמש דוגמאות שלו נמצאות במוזיאונים כולם מאותן מחצבות של אבן סיד הנמצאות בסולנהופאן שבבווריה, ומתוארכים לתקופת היורה שהתקיימה לפני כ- 510 מיליון שנים.ממצאים קודמים לא קיימים, רק בתקופת הקריטון 70- 310 מיליון שנים מאוחר יותר. נתגלה אחד המאובנים המוקדמים והשמור ביותר מהתקופה הזאת מתייחס לְהֶסְפֵּרָאוּרַנִיס -Hesperornis regalis  שנתגלה בטקסס ב- 1870. זו הייתה צפור גדולה מאוד, שני מטרים אורכה, ועדיין היו לה שיניים פרימיטיביים, חסרת יכולת תעופה בגלל כנפיה הזעירות והמבנה החלש של עצם החזה. היא בפרוש עסקה בצלילה, מסקנה הנובעת  מדמיון מבני לעופות הצוללנאים של היום (Gavia). תריסר מאובנים דומים של סוג זה ידועים, לפעמים נשקל לשייכם לאותו סוג Hesperornis ויש אחרים שמשייכים לסוג שונה, Hesperomithiformes, בנוסף, הימים של הקריטון הכילו ציפורים בעלות שיניים, ה- Ichthyomithiformes שיכלו כנראה לעוף באופן מושלם, והיו כנראה דמויי שחף, קבוצה של כעשרה פריטים מסוג זה נכללת במין, Ichthyornis נוכחות של ציפורים במגוון כזה מציעה ורומזת שתקופת הקריטון היא ראשיתה של תקופה חשובה במחלקת העופות. אף על פי שבסוף התקופה, התחילה הכחדת הדינוזאורים, (Dinosaurs, Pterosauurs Ichthyosaurs) ,
• בנוסף לקבוצות רבות אחרות של בעלי חיים הכוללות גם את הציפורים בעלות השיניים שנעלמו. כל סוגי המאובנים של ראשית התקופה הנוכחית והן של ציפורים חסרות שניים בתקופת האאוקן היו מאוד דומים לאלו של ימנו, (שבדרך כלל יכולים היו להיכלל בקבוצות הכלליות של יענים  פינגווינים, אלבאטרוסים אנפות, חסידות, שקנאים ברווזים, נצים, עגורים, קוקיות, שלדגים, נקרים ואחרים). באופן חריג אולי הם הצפרים הקטנות של סדרת ציפורי-השיר, שהיא הסדרה הגדולה כיום, שחייבת לגוון את הבמה הנוכחית, במקביל לגיוון בצמחיה והחרקים הנלווים אליהם.
• הקרנה מקיפה נוספת על ציפורים שנוצרו בתקופת האאוקן בנוסף לאחרות שלא שרדו, כמו Diatryma ציפור בלי יכולת תעופה, שגובהה שני מטרים, עם גולגולת דומה לזו של סוס ומקור דמוי קרס עצום, או ה- Neocathartes שהיה דומה לנשרי העולם החדש של ימנו, אבל היה בעל רגליים ארוכות כשל חסידה,  בדומה לאלו של ה Diatryma, שהיה נוכח כבר בתקופות האוליגוקן והמיוקן, היה גם ה- Phororhacos  ומינים קרובים אחרים, שפרחו בדרום אמריקה, השפעתה של הקרנה זו נבעה כנראה בגלל בידודה של היבשת בתקופה זו משאר יבשות תבל.
  מאז ציפורים רבות אחרות, כמובן, באו והלכו במשך תהליך האבולוציה של הסוגים והמינים השונים, אבל רובם כנראה הלכו לבלי שוב, לא השאירו אף מאובן אחריהם רק השערות. ישנן הערכות המצביעות על מספר של כ- 150,000 מיני ציפורים שהוכחדו, לעומת ה- 9000 בערך שהגיעו עד ימינו אנו.

 התמיינות

• תהליך האבולוציה בקרב הציפורים, כמו אצל שאר בעלי החיים, מתפתח על ידי ערוב תהליכים הדרגתיים של מינים חדשים ואלו שכבר קיימים, תהליכים הנקראים התמיינות, תהליך אחר מורכב ומסובך, הם ההתרחשויות  במערכות היחסים הגיאוגראפיים  והאקולוגיים שממוקמות בין המינים והסוגים השונים שבסופו של דבר קובעות את  ההכחדה או שיפור הפאונה, השתקפותה  במאובנים שנתגלו. נראה שישנה הסכמה כללית  שהתמיינות בקרב רוב בעלי החיים לא יכולה להתקיים אלה רק בתנאים של אזורים מבודדים, פירושו של דבר שמינים חדשים מופיעים ממינים קיימים.
• בידוד גיאוגראפי הכרחי כאשר יצור כל שהוא מפסיק את התהליך הגנטי בתוך הסוג. זו הדרך היחידה שבו התהליך של הסתעפות גנטית יכולה, עם זמן, ועם לחצים בררניים ושונים באזורים השונים, לתת צורה למורכבות גנטית חדשה לטובת המין. אם הָהִיפּוֹתֶּזָה (הנחת-יסוד, השערה מדעית להסברת תופעה) הזו נכונה, צריכה להיות אפשרות לראות הבדלים בין אוכלוסיות גיאוגראפיות של המין של ימנו, והבדלים האלה צריכים להיות ישירות מיוחסים פחות או יותר לבידוד שחוו האוכלוסיות האלה, או שהתנסו עד לאחרונה. אין ספק שזה קורה בדרך כלל, והבדלים האלה בדרך כלל משמשים על-ידי החוקרים לתאר תת מינים או גזעים גיאוגראפיים, בתוך סוג מיוחד.
  בגלל ההבחנה של מכלול המרכיבים הגנטיים באוכלוסיה נתונה של אותו סוג, ניתן להסביר שהשינוי הוא אינדיבידואלי, לעיתים זה בולט ולעיתים  ההבדלים דקים. בסופו של דבר זה תלוי בקריטריונים של החוקר, האם יש בידיו מספיק הבדלים בעלי ערך להשוואה כדי לסווג ולמיין את תת המין. זה קשה במיוחד במינים  המפוזרים על פני אזורים יבשתיים רחבי ידיים שיש בהם מחסומים פיסיים כגון רכסי הרים ומדבריות, אבל כאלו שאינם עוצרים בצורה מוחלטת. במקרים מסוג זה, המחסומים האלה מעכבים את השטף הגנטי בקרב האוכלוסייה אבל לא עוצרים אותו סופית. בגלל זה, מינים אלה בדרך כלל מציגים ווריאציות מתמשכות במאפיינים החיצוניים שלהם, למשל בגודל הגוף, בצבע או בגובה. הווריאציות ההדרגתיות האלה, או המשך הרציפות בין שני הקצוות עושות קושי רב או בלתי-אפשרי להגדיר את הגבולות של תת-המין, אף על פי כן זה מציין את ההבדלים שיכולים להיות בין שני הקצוות של השיפוע, זה גם מסביר ומוסכם מדוע תת מין לרוב מצוי ושכיח בממלכת החי של איים או ארכיפלגים (קבוצת איים הסמוכים זה לזה).

 התפתחות מדע סיווג ומיון העופות.

• כאשר מתבוננים במגוון ובטווח הרחב של העופות, ונוכחים בהבדלים העצומים ביניהם. למשל, פינגווינים וקוליברים או היען והנשרים. מגוון ושוני כזה הם תוצאה והצטברות של הבדלים קטנים במשך מיליוני שנים שמתפתחים בתהליך של התמיינות. עד היום, הביולוגיה לא יודעת על אפשרויות אחרות כדי להסביר את התפתחות בעלי-החיים, פרוש הדבר שלא קיים מין שחי לנצח, שע"י שחזור מערכות היחסים בינו לבין המינים הקיימים היה נוצר עץ של תולדות הגזע המראה שינוי ההדרגתי ביחסים דרך הענפים  השונים בלי קפיצות מקיצוניות אחת לאחרת, למשל, מיונקי הדבש ליען. העובדה שרק כמות קטנה של מינים שונים חיים עד היום מעורר את הרושם שהמינים שחיים יוצרים סידרה של יחידות בודדות, שמופרדות פחות או יותר באופן ברור.
• אחד היעדים המהותיים של זואולוגיה, ובמיוחד של תורת המיון, היא לנסות, לשחזר את עץ המשפחה של בעל החיים. מתחילים מהיחידות האלו כדי לספק היסטוריה מפורטת בהתהליך האבולוציוני שלהם. כפי שכבר צוין, רשימת המאובנים של הצפרים פגומה יחסית. מסיבה זאת, מחקר העוסק בהתפתחות האבולוציונית שלהם או בהיסטוריה של תולדות המין תלויה בעיקר בהשוואה המפורטת של המאפיינים מול המינים בני זמננו. ניסיון להסיק את ההיקף האפשרי ממערכות היחסים שלהם, מניח שיתר קרבה משפחתית נובעת מאב קדמון משותף הרבה יותר ממין קרוב.  בדרגה שנייה קבוצות ממינים קרובים ניתנות להגדרה בדרגה טובה יותר משאר הקבוצות. אלו שלאחרונה נמצאו בעלי אב קדמון משותף מתחלקים במספר יותר גדול של מאפיינים ממינים רחוקים באופן יחסי, כאשר הנטייה לאפשר להשוות ולקשור קבוצות דומות לאחרות. זה מוביל ליצירת סיווג של קבוצות ציפורים בעלות אופי ומאפיינים דומים כאשר המטרה הסופית לשעתק את התפתחות התהליך האבולוציוני בצורה האפשרית והנאמנה ביותר. זו גם התכלית האולטימטיבית של תורת המיון להשיג את התהליך האמיתי ולא סתם הישגים נוחים של מיון, אם כי כמובן, כל סיווג בעצמו הוא בעל ערך חשוב מנקודה פרקטית, באותה מידה זה מכשיר מהותי לסידור והעברה של אינפורמציה מדעית בכמות רבה ביותר.
• כדי לבצע מיון בעלי חיים, יש מדע נוסף - הטקסונומיה. זה מדע שתכליתו המעשי לספק את הנורמות וההליכים ההכרחיים כדי לתת שמות לקבוצות הטקסונומיות וליחס אותם למחלקה המתאימה ע"י אותם מאפיינים משותפים הכוללים: סוג, שבט, משפחה, וכן הלאה (במילים אחרות - מיון). יתכן שאין צורך להדגיש את זה, מפני שהתהליך האבולוציוני הוא הדרגתי וקבוצה טקסונומיה וקטגוריות מיון הם קטגוריות מלאכותיות בלי משמעות ביולוגית בעצמם, ובניגוד למה שהתחולל בטבע.
  עד לאחרונה, השימוש היחיד לאפיון בשיטת המיון נקבעו ע"י השוואת נתונים אנטומיים או מורפולוגיים. אפיונים אלו היו לעיתים קרובות חסרי תועלת להסיק מסקנות במערכות יחסים של תולדות הגזע. באותה מידה הקבלה בינם יכלה להיות בפשטות מפגש תכונות. למשל, מקור חרוטי ועבה לא חייב  לקבוע ולהצביע על קשר בין שני מינים, מפני שזה יכול להתפתח באופן עצמאי בין מינים נפרדים שפיתחו ואימצו דרך לאכילת זרעים. אם ההקבלה מגיעה לדיוק מרבי ופונקציונאלי, היא נקראת דמות מקבילה או דומה ואילו אלו המשתייכים למינים שכיחים הם נקראים בעלי מבנה אופייני ודומה (הומולוגיים).
  אפיון אופי זהה ממין מקביל הוא האתגר הראשון והחשוב בשיטת המחקר הזואולוגי. בחקר הציפורים הקושי הזה היה עצום. בפני האורניתולוגיה (תחום חקר העופות) עמדו מספר עצום של מאפיינים שכללו:
• סדר הנוצות בשטח מוגדר (Pterylosis), נוצות או עור חשוף.
• מספר ואורך הנוצות המשמשות לתעופה,
• סידור עצמות שורש כף-הרגל והשפעתם על הריצה.
• המיקום היחסי של אצבעות כף הרגל והאפשרות ליצירת קרום שחיה ביניהם.
• השרירים וגידי הרגלים.
• הכנפיים.
• הלסת התחתונה ומגוון שאר חלקי הגוף מפנימיים.
• מבנה החיך הגרמי, צורת העצם הקטנה באוזן התיכונה (Columella).
• ההבדל בין קני הקול (Syrinx).

תשומת לב קודמת ניתנה לדפוסי התנהגות בסביבה הטבעית כמו: חיזור, צורת רחיצה או בנית הקן, וכמובן שאר ההיבטים הפיזיולוגים והביוכימיים, הכוללים מידה של דמיון או שונות  באנזימים, חלבונים ושומנים או לאחרונה D.N.A. אבל האפשרויות הרבות של היפגשות התכונות שהראו את עצמם שוב ושוב בצורה נרחבת התוצאה מכך, בצורה מוזרה, גרמה שסיווג הציפורים עדיין רחוק להיות מוסכם ע"י כולם.
הסיווגים הראשונים של ציפרים נעשו במאה השבעה עשרה על ידי שני אנגלים, פרנסיס ווילבי  וג'ון ראיי (1676). עם כמה שינויים, אותו בסיס שימש את ליניאס  בספרו "שיטת הטבע" (1758). זה שימש עד לתקופתו של דארווין שסיים ב- 1859 את ספרו "מוצא המינים". יסודות תיאוריה זו שימשה בסיס לחקר תורת הגזע והמיון. דוגמה מצוינת להוקרה הוא תומס האקסלי עם עבודתו הקלאסית על מבנה עצמות החיך של ציפורים שפורסם ב- 1867. לקראת סוף המאה התשע. עשרה מחקרים מורפולוגיים פוריים כתב והתיר אחריו החוקר הגרמני הנס פרידריך גדאהו (1892). לעסוק במיון  לא היה שונה מאותם דברים שנחשבו ל"מודרניים": סטרסמן (1936-1931), מאייר ואמדון (1951), פטרס (1968-1931), סטורר (1971), או מורוני, בוק ופאראנד (1975).
אמנם, התקדמות קטנה באופן יחסי נעשתה מאז, ויש רושם מסוים של הרפיה  במחקר השיטתי של העופות. כאשר נשקלת אי הודאות שעדיין מרחפת על מעמד טכסונומי של קבוצה שונות, למשל הפלמינגויים לעיתים הם מיוחסים לברווזיים, אחרים משיכים אותם לחסידות והאנפות ולאחרונה עם החופמאים. ויכוח אחר שהתעורר לאחרונה האם היען, הריאה, הקזוארי, האמו והקיוי קרובים האחד לשני או לא ואילו אחרים מניחים שהפינגווינים הם צאצאים של יסעורים פרימיטיביים וזה רק בעשר השנים האחרונות, ששינוי עמוק ופוטנציאלי מתהווה בתורת מיון העופות בעזרת המחקרים החדשים של ה- DNA.

שימוש ב- DNA. יחד עם טכניקת ההכלאה עשו צ'ארלס שיבלי וג'ון אלקואיסט המאפשר להשוואה ישירה בין החומר הגנטי של שני מינים שונים, ניתן לראות מהצגת הממצאים בדרך זו, חיזוק הידוע בדרך המסורתית ובמספר מקרים תמכו גם בהצעות חדשות, למשל, שנשרי העולם החדש קרובים לחסידות, והנעלן (Balaeniceps rex) קרוב לשקנאים. מכל מקום חלק מהמסקנות הם רעיונות חדשים ומקוריים ומחייבים מחקרים נוספים בעתיד, לדוגמה לכך שבירת המאפיין המסורתי, שהקרום המחבר בין אצבעות הרגל של השקנאים והסולות לא התפתח כפי שסברו, נטען שמאפיין זה נרכש באופן עצמאי ע"י העופות באזורים הטרופיים כך גם התרחש אצל הקורמורנים, הנחשוניים והסולות קרובי משפחה של האנפות וכן אצל הפריגטות. מקרה אחר של חלוקה קיצונית של צפרים היא בקרב ציפורי השיר, שם הוצע לחלק לחלוקת משנה הנקראת  "Parvorders"  ל- Passerida  וCorvida   הנובע מהחלוקה העצמאית המקבילה לזו שבאוסטרליה, בין היונקים לבין חיות הכיס.

 נדידת הציפורים

• בארצנו היושבת על השבר האפריקני-סורי חולפות פעמיים בשנה כחצי מיליארד ציפורים, תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה ולא לנסות להבין את הגורמים וה"כלים" שיש לציפורים כדי לבצעה. אף על פי שיש הרבה קבוצות של בעלי חיים, שתי הקבוצות: הימית והיבשתית נודדות באופן קבוע, הרי שנדידת הציפורים היא הבולטת והמרשימה ביותר במגוון דרכיה. העלוית האפורה (Phylloscopus trochilis) לדוגמא, שוקלת פחות מ- 10 גרם מסוגלת לעוף מסיביר ואלסקה לחרוף מעבר לסהרה למרחק של 12,000  ק"מ ולחזור בדיוק מדהים לאותו בית גידול באביב הבא. שחפית הקוטב, (Sterna paradisea)  עפה בין תחומי הקטבים הארקטי ואנטרקטיקה בנדידה למרחק של עד 15,000  ק"מ.
• נדידות הצפרים תפסו את תשומת הלב האנושית מאז ימי קדם, בתנ"ך מוזכרת הנדידה העונתית: "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה" (ירמיהו, ח/7) "המבינתך יאבר נץ, יפרש כנפו לתימ" (איוב, ל"ט/26). אבל רק בעשורים האחרונים בעזרת פיתוח טכניקות מחקר שונות, במיוחד הטיבוע, הנעזר בצפרים, אפשרו לגלות את פרטי התנהגות הנדידה במספר רב של מינים ולהבין את יסודות הנדידה.
• לא כל תנועה הנעשית על ידי ציפורים מסווגת כנדידה אמיתית, לעיתים יש תנועה של צעירים שלא קשורה בגלי נדידה מחזוריים או שינוי פתאומי וחריף של אויר קר, הגורם לקיווית המצויצת (Vanellus vanellus)  לנדוד. גם בָּצוֹרֶת או קור ממושך הפוגעים בזרעים ובמזון של אוכלוסיות הלמינג לדוגמא, המשמש מזון לְעָקָב המכנסים (Buteo lagopus) וְלִילִית השלג (Nyctea scandiaca) גורמים להם לנדוד בחיפוש מזון, בדומה, בצורת ממושכת באזורים מדבריים גורמת לנוודות אזורית של ציפורים במידבר.
  נדידה מאופיינת: בסדירות, קביעות וההשפעה על אוכלוסיות שלמות. הצפרים נעות בין בית הגידול והחריפה שיכולים להיות במרחק רב, זה מאפשר להן פעילות במשך כל השנה בלי צורך לפנות לשנת חורף כפי שעושים בעלי חיים אחרים. רוב הנדידות הן בין קווי רוחב צפוניים או ממוזגים, לממוזגים או לאזורים טרופיים, ולהיפך - בחזרה, אבל לעיתים קרובות הם גם כוללים מרכיבים אורכיים,  למשל ציפורים מפנים היבשת, שחורפים באזורים חופיים, או אלו מאזורים הררים החורפים במישורים.
  נדידה לפעמים כוללת שינויים משמעותיים באזור המחיה הטבעי, מאזור מיוער לערבה או מטונדרה לים פתוח כמו החמסנים, Stercorariida. נדידה משפיעה על מספר עצום של ציפורים. באזור הפאלארקטי כ- 40%  נוטשים את בית גידולם המוערך בחצי מיליארד ציפורים לאזור הטרופי אפריקני. בדומה לכך התהליך מתרחש בצפון אמריקה ודרומה.
  הרבה מינים הם מהגרים חלקיים, עם מגוון של צורות נדידה, מישיבת קבע (יציבים) ושל הגירת חלק מהאוכלוסייה למרחקים קצרים.
  יש יחס ברור בין סוג המזון וניצלו והיקף ההגירה, כך ציפורים האוכלות זרעים, נבטים או ניצנים, הניתנים להשגה במשך החורף הממוזג, נוטים לנדוד הרבה פחות מאוכלי חרקים למשל, האחרונים שאינם יכולים להשיג את מזונם בחורף.
  גם למורפולוגיה ויכולת התעופה של כל מין יש השפעה רבה על הנדידה למשל התרנגוליים והאלקיים הם בעלי יכולת תעופה נמוכה ולכן נודדים פחות,
  לעומתם לנודדים הקלאסיים, יש מבנה אווירודינמי של כנפיים צרות וארוכות כדוגמת היסעורים, החופמיים, השחפים, השרקרקים והסנוניות או מטיבי תעופה כמו החסידתיים וחלק מהעופות הטורפים. מינים אלו פיתחו שיטות חסכניות של תעופה והן נודדות יותר משאר המינים שהמורפולוגיה התעופתית לא מפותחת.
• הנדידה כוללת סיכונים גבוהים לפרטים הנוטלים בה חלק, זה מצריך לעבור מרחקים ארוכים בסביבות עוינות, כמו ימים ומדבריות, עם האפשרות של סערות או סופות חול, לבסוף בהגיעם למחוז חפצם - להתחרות, עם הציפורים המקומיות, על שטחי המזון. מכל מקום ההתנסות בקשים והתחרות יש לה יתרונות גדולים. הרבה מהנודדים במיוחד אלו של המרחקים הארוכים, שייכים בעיקר לקבוצות הטרופיות, אזור המציע תנאי חיות טובים יותר, פחות תחרותיות ושרידות גדולה יותר. כך, בדרך כלל, הנודדות מרוויחות בהשוואה לצפרים טרופיות היציבות, אף על פי שהן סובלות מתמותה יותר גבוהה בזמן הנדידה, בהשוואה לצפרים יציבות בארצות קרות, הרווח הוא שיפור יכולת ההישרדות שלהם, למרות ההפסד בתהליך הרבייה. שניהם, ההישרדות במשך החורף והצלחת רבייה במשך העונה תלויה באופן מוחלט בזמינות האוכל. זה ברור שהווריאציות האלה מהוות את הגורם האולטימטיבי באחראיות לאבולוציה של התנהגות הנדידה. אף על פי כן, זה באופן מוחלט לא אחד הזרזים שקובע את התהליך אבל הוא גורם מאיץ.
• כמו רביה, הנדידה נשלטת ע"י דחף גנטי מולד בקצב מעגלי שנתי קבוע החשוף לתנאים חיצוניים. מה שחשוב וקובע היא תמונת המצב של הגורמים השונים הכוללים תנאי מזג-אויר כמו טמפרטורה, רוחות וכיסוי עננים המתלכדים ומתאימים את המועד.
  הסימנים הראשונים של התנהגות לקראת הנדידה בעיקר אלו הנודדים למרחק רב, הוא גידול גדול בצריכת מזון, שכנראה נגרמת על ידי הורמון ה- Prolactin, התוצאה היא שכבה הראויה לציון של שומן מתחת לעור, בשרירים ובחלל הבטן. הכמויות של עודפי השומן מגיעות ל-3%-5% של משקל הגוף אצל ציפורים יציבות,אב ל13%-25% אצל הנודדות למרחקים קצרים ו- 30%-47% אצל הנודדות למרחקים ארוכים ויש גם המכפילות את משקל גופן כמו אצל החטפיתיים Muscicapidae  מ- 11 גרם ל- 22 גרם. רזרבות השומן האלה משרתות
   כ"מיכלי דלק" ענקיים וכן מספקות את תצרוכת המים במשך מעוף הנדידה.
   חישבו ומצאו שציפורים קטנות עם עודפי שומן של 40% ממשקל הגוף יכולות לעוף כ- 100 שעות בלי הצורך לאכול, זהו זמן שמכסה מרחק של כ- 2500 ק"מ. חופית אלפינית Calidris alpine שתעלה את משקלה מ- 50 גרם ל- 110 גרם התוצאה התיאורטית של עודף השומן היא היכולת לעוף עד 4000  ק"מ. זה מסביר את היכולת של הציפורים, החוצות את הים התיכון ומדבר סהרה במעוף ללא הפסקה.
• התקופה השנייה של התהליך הנדידה מאופיינת בשינוי התנהגותי יום יומי בו הציפור משנה את ההתנהגות כדי ל"שכוח" את הקצב היומי הרגיל ולעבור לקצב של פעילות חדשה, זאת יכולה להראות כחוסר מנוחה, כפי שנצפה בציפורים בכלוב. עמידה בפינת הכלוב, קפיצות ומכות כנפיים תמידות.
  בין הקבוצות והמינים השונים יש מגוון ושוני בדרך הנדידה. רוב ציפורי השיר נעות בעיקר בלילה, לבדן או בקבוצות קטנות, בגבהים שבין 1,000 מטר עד 5,000  מטר ולעיתים - אף יותר, בחזית רחבה מבלי להתחשב בתנאי השטח מתחתיהן. במשך היום הן נחות, ואם התנאים מאפשרים הן מלקטות מזון להעשיר את רזרבות השומן בגופן.
  גם חופמאים, רליתיים וברווזים נודדים בלילה. בניגוד להם סנוניות וסיסים הניזונים מחרקים תוך כדי מעוף ועופות כדוגמת חסידות, שקנאים או ציפורי טרף הנעזרים בזרמי אויר חם - "תרמיקות", נודדים במשך היום לכן הם נוטים לעקוב אחר ציוני דרך, כמו רכסי הרים וחופים, לעיתים במספרים גדולים המתרכזים במייצרים או נקודות גיאוגראפיות אחרות, כדוגמת הבוספורוס, גיברלטר וכמובן מפרץ אילת ה"יושב" על השבר האפריקני-סורי והמספק תנאי גלישה מעולים.

    ניווט והתמצאות

• איך הציפורים הנודדות מנווטות היא אחת השאלות והתופעות המרתקות והמסקרנות. עד היום רב הנסתר על הגלוי.
  דבר אחד ברור, נוודי היום מנווטים בעזרת השמש ומתקנים את הניווט בגלל שינוי מצב השמש המשתנה בזמן המעוף בעזרת שעון ביולוגי פנימי כמו בניווט אמתי. בדרך דומה, נודדי הלילה מזהים ועושים שימוש בכוכבים.
  מספר מחקרים ניסויים שנערכו כבר ב- 1970 הראו שהרבה ציפורים מסוגלות להשתמש בשדה המגנטי של כדור הארץ למטרות של ניווט, שחייבות באופן ברור להיות שימושיות באופן מכריע בימים מעוננים. בנדידה למרחקים קצרים, היכולת להכיר ציוני דרך על הקרקע חשובה ומכרעת, כפי שמתרחש בדרך כלל עם ציפורים הנודדות למרחקים גדולים במשך היום, כמו העגורים, האווזים והחסידות הלומדים מאפיינים גיאוגראפיים, כמו קווי חוף, הרים, נחלים גדולים או אפילו ערים. לבסוף כמו אצל היסעורים הגדולים החושים של הציפורים הקטנות חשוב גם לבניית הקן והמשך הדור בסוף המסע, מכאן הכיוון המצפני שבעקבותיו מתקיימת הנדידה הוא לחלוטין מולד. כפי שנצפה בגרמניה, סבכי בכלוב כיוון את עצמו לכיוון דרום-מערב בתחילת שלב ההכנה השני לקראת הנדידה. כיוון שבתנאים טבעיים היה מוביל אותו לחצי האי האיברי וזה היה אחר כך משתנה באופן אוטומטי בכיוון הדרום, ומסתיים באפריקה ולא באמצע האוקיאנוס האטלנטי.
  מחקר שקשור בהתנהגות מולדת של בקרה גנטית בחלק מהמינים הנודדים מצא, שהצאצאים של השחרור ואדום החזה נוטים לנדוד ולהתקדם בנדידה יותר ארוכה מאלו של היציבים, במילים אחרות הנטייה לנדידה היא מורשת. מצד שני, כאשר מגוון תכונות הקשורות לנדידה ניתנות לירושה הן עלולות להיפגע כתוצאה מהכלאה. אצל הסיבכי שחור-כיפה למשל, הנודד ממרכז אירופה עם אחרים שהם ברובם יציבים מהאיים הקנאריים, התוצאה ציפורים עם היבטים כמו אורך כנף, תזמון חילוף הנוצות, יצור רזרבות שומן, ואינטנסיביות ומשך זמן של חוסר מנוחה טרום נדידה. המציאות של ריבוי צורות גנטי יכול להסביר מדוע מין ייחודי של אכלוסיה נודד או יציב ברמות שונות, באותה דרך שאוכלוסיות אנושיות ושונות משתנים בהן צבעי העור או שיער ויכולים להיות דומיננטיים. זה גם עוזר להסביר את הגמישות היחסית של הנדידה כמו במקרה של הבזבוז האירופאי שביסודו הוא יציב במרחבי המזרח התיכון ולמרות זאת התחיל בשנים האחרונות להתיישב במרכז אירופה. תופעה גלויה לעין אצל ציפורים המנצלות אשפה המושלכת ברחבי אירופה, כמו החסידה הלבנה, הדיה האדומה והשחף שהופכים להיות יציבים. תהליך זה מביא למסקנה הגיונית שהרצון לנדוד תלוי בשינויים המהירים הנוטים להסתגלות. תבנית הנדידה הידועה כיום מפתחת לאחרונה זיקה חדשה בניגוד לשיאה של תבנית זו שהתנהל לפני 15,000 שנים בתקופת הקרח האחרונה.

  סכנת ההכחדה המאיימת על העופות

• עשרות מיני ציפורים נמצאות בסכנת הכחדה. ישראל נחשבת כגן עדן לחובבי ציפורים בכל רחבי העולם בגלל המגוון העשיר של מינים שניתן לראות בה על פני שטח קטן. אך בעקבות פעילות האדם, מגוון זה הולך ומצטמצם בקצב מדאיג. על פי דו"ח מצב הציפורים בישראל שמפרסם היום במרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע, כחמישית מ-189 מיני הציפורים המקננות נמצא בסיכון ו-11 מינים עלולים להיכחד בעשר השנים הקרובות. 
  ישראל ממוקמת במפגש בין אזורים גיאוגרפיים שונים, ועובר בה ציר נדידה מרכזי בין אירופה לאפריקה. לכן, צפיפות המינים בה גבוהה מאד ומזכירה אזורים טרופיים. בישראל נצפו בסך הכול יותר מ-530 מינים השוהים בה בתקופות שונות.
  איום ההכחדה נובע בעיקר מהרס בתי גידול טבעיים כתוצאה מפעולות פיתוח ובינוי של האדם. גורמים נוספים הם ציד, הרעלות, התחשמלות על קווי מתח גבוה ודחיקת מינים מקומיים על ידי מינים בעלי כושר הסתגלות טוב יותר. בעשורים האחרונים נעלמו שטחי חורש רבים בגלל בנייה או שנעשה בהם שימוש לחקלאות. חלקם הוחלפו ביערות אורנים שבהם מגוון דל יותר של ציפורים. כמו כן נהרסו בתי גידול של מינים רבים בשטחי חולות. הפגיעה בחולות הנגב למשל, הרעה מאוד את מצבם של מינים כמו חוברה, שלושה מינים ממשפחת הקטיים ועופות מדבר ממשפחת היוניים. כדי למנוע הכחדת מינים יש להכריז על "שמורות טבע" גדולות, יש להפחית שימוש ברעלים ולקבוע מדיניות של עיבוד חקלאי שיהיה ככל הניתן ידידותי לסביבה. בנוסף יש להפחית ציד בלתי חוקי על ידי הגברת אכיפה ופיקוח. מצב מיני הציפורים רק ממחיש את המצב הכללי העגום של הטבע והנוף בישראל. 
• הכחדה (Extinction) היא מצב בו כל הפרטים של מין ביולוגי נהרגו. הכחדה המונית (mass extinction) היא התרחשות שבה נכחדים מן העולם שיעור רב ביותר של יצורים. מידי שנה מפרסם ארגון IUCN, האיגוד הבינלאומי לשימור טבע את הדו"ח השנתי שלו "רשימת המינים האדומים". (מיני הצומח והחי הנמצאים בדרגות שונות של סכנת הכחדה). כל מין רביעי של יונק, כל מין שמיני של ציפור ושליש ממיני הדו-חיים נמצאים כיום בסכנת הכחדה. מתוך 12 אלף מיני הצומח הנכללים בספר האדום, נתונים יותר משני שלישים תחת איום ממשי. קצב ההכחדה כיום גבוה פי מאה עד אלף מקצב ההכחדה הטבעי. המדינות שבהן המספר הגדול ביותר של מינים בסכנת הכחדה הן אוסטרליה, ברזיל, סין ומקסיקו.
• סיבות מעשה ידי אדם להכחדה
  כמעט כל היצורים ברשימה נמצאים בסכנה בגלל תוצאות לוואי עקיפות או ישירות של פעילות האדם. הגורמים העיקריים להכחדה הם:
• הרס בתי גידול, בין היתר בגלל שימושי קרקע כמו חקלאות, בניית כבישים, פרבור, כרייה, עיור וכו'.
• ניצול יתר של בעלי חיים לצורכי האדם,
• ציד וסחר בבעלי חיים.
• חדירת מינים פולשים הדוחקים מינים מקומיים.
• זיהום.
• התחממות כדור הארץ.

  המצב בישראל
ישראל היא אחת מהמדינות העשירות ביותר במיני עופות ביחס לשטחה, ונצפו בה יותר מ-530 מינים שונים של עופות השוהים כאן בעונות השנה השונות, על פני שטח של כ-28,000 קמ"ר. צפיפות המינים בישראל גבוהה מאד, מתקרבת לצפיפות המינים ליחידות שטח באזורים טרופיים.

• גורמים משפיעים על מגוון מיני העופות בארץ
  • נדידת הציפורים: ישראל מהווה צוואר בקבוק בנדידת העופות מאירופה ומאסיה לאפריקה – 283 מינים חולפים על פני הארץ בשתי עונות הנדידה. 206 מינים של ציפורים מקננים בישראל.
  • מגוון של אזורים ביוגיאוגרפיים הנכללים בישראל: ישראל מהווה צומת של יבשות ושל אזורים ביוגיאוגרפיים שונים, המיוצגים בתוך שטחה המצומצם. בחבל הים-תיכוני של הארץ ובחרמון מקננים מינים רבים ממוצא אירו-אסייתי וים-תיכוני, שזהו עבורם גבול תפוצה דרומי ומזרחי, בהתאמה; בחבל המדברי מקננים מינים ממוצא סהרו–ערבי ופאליאוטרופי, וזה עבורם גבול תפוצה צפוני; כמו כן מקננים בארץ מינים ממוצא אסייתי ואירנו-טורני, שזה עבורם גבול תפוצה מערבי.
  • עושר במקומות חיוּת - לעושר זה תורמים מיקומה של ישראל לחוף-ים ובגבול רצועת המדבריות העולמית, והבקע הסורי-אפריקאי העובר בה, והמהווה נתיב חדירה צפונה עבור מינים אפריקאים. הבקע הסורי-אפריקאי הוא גם היוצר את הר החרמון, המהווה גבול תפוצה דרומי עבור מינים אירו-סיביריים ואירנו-טורניים רבים (16 מינים מיוצגים בארץ בצפון הגולן ובחרמון בלבד).
• הכחדת היען והקטופה
  במהלך השנים נכחדו מישראל שני מינים של עופות, היען והקטופה, ואינם נראים עוד. שני מינים נוספים, עזניית הנגב והפרס, נכחדו כמקננים ונראים בארץ לעתים רחוקות בלבד, ומקור הפרטים המגיעים לישראל הוא מאזורי קינון מרוחקים. 11 מינים של ציפורים נכחדו כמקננים אך חולפים או חורפים בקביעות בישראל.
• חשיבות בינלאומית לשימור מינים נודדים וחורפים
  כאמור, מדינת ישראל מארחת בשטחה בכל שנה מיליוני ציפורים נודדות  ובהם מיני ציפורים המוגדרים על-ידי גופי שמירת הטבע הבין לאומיים (Birdlife International, IUCN ) כמינים בסכנת הכחדה עולמית:  צחראש לבן, צולל ביצות, ברווז משויש (ברווזים), עיט שמש, עיט צפרדעים, זרון שדות, בז ציידים (עופות דורסים), קיווית להקנית, ושדמית שחורת כנף (חופמאים) וחוברה (עגוראים).

  גורמי סיכון והפרעה לעופות בישראל

» שינוי והרס מקומות החיוּת הטבעיים והפיתוח המואץ בישראל הביא לשינוי מהותי במקומות החיוּת הטבעיים בשנים עברו, שינוי זה בלט ביותר בצפון הארץ ובמרכזה ולאורך החוף.
» נופי בּיִצה ומים מתוקים: שטחים גדולים בצפון הארץ, ובעיקר בעמקי הצפון ובמישור החוף, היו מקומות חיוּת לחים, בּיִצות ושלוליות-חורף, ומרביתם נפגעו באופן חמור. פגיעה מהותית במינים רבים של עופות מים נגרמה כתוצאה מייבוש אגם החוּלה ובּיִצותיו בשנות החמישים של המאה ה-20. השינויים וההרס של מקומות החיוּת הלחים הביאו באופן ישיר להכחדה אזורית של שבעה מינים מקננים (דוגמת אנפה אפורה, מירומית שחורה, טבלן מצוייץ וזרון סוף), ולפגיעה משמעותית באוכלוסיות של מינים רבים, מקננים וחורפים, שאוכלוסייתם ירדה במידה ניכרת, כמו: חרגולן זמירי, קנית אירופית, חופמי גדות וחופמי אלכסנדרי.
» חורש ים-תיכוני: עד לראשית המאה ה-20 היה זה מקום החיוּת העיקרי במרכז הארץ ובצפונה. בתחילת המאה ה-20 נכרתו שטחי חורש נרחבים לצורכי פיתוח. לאחר הקמת המדינה ניטעו (בעיקר על ידי קק"ל) שטחי יער נרחבים, מרביתם בעצים לא-מקומיים כמו אורן, אקליפטוס ושיטה מכחילה. שטחי חורש טבעי הפכו סבוכים יותר עקב הפסקת הכריתה, דלדול הרעיה (בעיקר בגליל ובכרמל) והתמעטות אוכלי העשב, והפכו מתאימים למינים חובבי-סבך ופחות למינים חובבי יער-פארק וגריגה. יערות וחורשים צפופים של עצים גֵּרים, שניטעו בידי אדם וכן פרדסים ומטעים חקלאיים, אינם מאכלסים את כל מגוון מיני העופות המאפיין חורש ים-תיכוני טבעי, וחלקם מהווים מקום-חיוּת אחיד וירוד לעופות. עובדה זו השפיעה על הרכב החי בחבל הים-תיכוני ובספר המדבר, במגמה כללית של התמעטות מינים מקומיים מתמחים. השפעת היערות הנטועים רחבה אף מעבר לתחומי היער עצמו, היות והיער מעודד מינים חובבי יער ומינים סתגלנים כמו שחרור, עורב אפור ועורבני, המתחרים במינים של שטחים פתוחים, ואוכלוסיותיהם גדלות תוך ניצול מקום-חיוּת זה. מינים של חורש ים-תיכוני שאוכלוסייתם נפגעה הם למשל: תור מצוי, חוחית, סבכי חורש.
» בתה וגריגה ים-תיכוניים ובתת סְפר-המדבר: מקום-חיוּת זה, שכיסה שטחים ניכרים, היה אופייני לגב-ההר ביהודה, שומרון ובגליל. בסְפר המדבר–  בנגב, ביהודה ובשומרון  –הייתה נפוצה בתה שנשלטה על ידי סירה קוצנית. בשלושת העשורים האחרונים – בעיקר כתוצאה מעיור, גידול בשטחים מאוכלסים, ייעור, רעיה ופיתוח – חל צמצום משמעותי בגודל השטח של מקום-חיוּת ייחודי זה. כתוצאה מהתרחבות שטחי היער והישוב התרבו מאד מינים מסוימים של טורפים, אוכלי-כל וחיות בית (דוגמת עורבים, תנים וחתולי בית), המתחרים או טורפים עופות חובבי בתה ודוחקים אותם. מינים אופייניים למקום-חיוּת זה, שסבלו מירידה דרסטית בגודל אוכלוסייתם, הם: פיפיון הרים, קוקיה אירופית, סבכי ערבות, שיחנית גדולה וסלעית קיץ.
» מישורי לס וחולות הנגב: זהו מקום-חיוּת שאיפיין שטחים נרחבים בנגב, בעיקר במערבו. מקום-חיוּת זה נפגע משמעותית כתוצאה מעיבוד חקלאי, נטיעות ופעילות צבאית. התרחבות השטחים המיושבים והמעובדים וריבוי הנטיעות גורמים לסוואניזציה של האזור – הפיכתו ממדברי לערבתי, לייצוב החולות הנודדים ובמקביל לחדירת מינים ים-תיכוניים הדוחקים מינים מדבריים. שטחים גדולים במערב הנגב סובלים מממשק רעייה לא מאוזן, כאשר שטחי-אש נפתחים לרעייה למשך תקופה קצרה באביב. בתקופה זו מתרכזים במערב הנגב עדרים גדולים המלווים בכלבים והשפעתם על העופות, הנמצאים בעיצומה של עונת הרבייה, חמורה ביותר. אנו עדים לירידה דרסטית במספריהם של עופות המאפיינים את מישורי הלס והחול, כמו: חוברה, רץ-מדבר, וארבעה מינים של קטות: גדולה, חדת זנב, כתר וסנגלית.
» עמק הערבה, סוואנות ומלֵחות: מקום-חיוּת זה כולל נוף מדברי צחיח, ובו מספר מקומות חיוּת חיוניים לעופות. פעילות חקלאית אינטנסיבית ומתקדמת בערבה, עבודות פיתוח והתיישבות ופריצת דרכים – הביאו לצמצום שטחי החולות, מישורי הצרירים (חמאדות) ושטחי המלֵחה הטבעיים, ולייבוש אזורי סוואנת-שיטים. התפשטות תחומי ישובים ושטחי חקלאות צמצמה את שטח מקומות החיוּת הזמינים עבור מינים מדבריים-מתמחים. מספר מינים האופייניים למקום-חיוּת זה נמצאים היום בסכנת הכחדה חמורה: תחמס נובי, אלימון, וסיבכי שיטים.
» שימוש ברעלים: בשנות החמישים של המאה ה-20 החל שימוש אינטנסיבי ברעלים להדברת מזיקים בחקלאות. השימוש ברעלים יציבים (שאינם מתפרקים לאחר פיזורם) ושאינם סלקטיביים (קוטלים גם בעלי חיים אחרים מלבד המזיקים), פגע פגיעה אנושה במיני עופות רבים, בעיקר בעופות דורסים. עופות אלה נפגעו ונפגעים בעיקר על-ידי הרעלה משנית, באוכלם בעל-חיים שניזון ישירות מהרעל. הפגיעה הורגשה הן באוכלוסיות החורפות (שנפגעו מהרעלות באותן שנים גם באירופה) והן באוכלוסיות מקננות. מינים רבים של עופות-דורסים שהיו נפוצים מאד (לדוגמא דיה שחורה, רחם, נשר, בז צוקים ועוד) נעלמו כמעט לחלוטין מנופי הארץ, בעיקר מהחבל הים-תיכוני (Mendelssohn, 1972). כמו כן נפגעו עופות אוכלי חרקים דוגמת שרקרק מצוי, שרקרק ירוק, חטפית אפורה וחמריה ואוכלי כל דוגמת עורב מזרע. מקצת האוכלוסיות של מינים אלה התאוששו במידת מה לאחר שנחקקו תקנות המגבילות את השימוש ברעלים (סוף שנות השבעים). עם זאת, התופעות החמורות של ההרעלה לא פסקו, ובמידה מסוימת אף החריפו. הרעלות כמעט הביאו בשנת 2007 להכחדה של אוכלוסיית הנשרים בצפון הארץ.
» התחשמלות: קווי חשמל הם גורם המסכן בעיקר עופות גדולים שעומדים על כבלי מתח גבוה ונוגעים בשני כבלים כאשר כנפיהם פרושות, וכתוצאה מכך מתחשמלים. כ-150 עופות מתחשמלים בשנה בישראל, רבים מהם מינים בסכנת הכחדה. בחצי השנה האחרונה התחשמלו בישראל 6 עיטים ניציים, עיטי שמש רבים ועיטי צפרדעים, חסידות לבנות ושחורות, אוח עיטי ועוד מינים רבים של ציפורים. חברת חשמל לישראל הפסיקה כמעט באופן מוחלט למגן עמודי חשמל ב-2005 ורק עמודים בודדים מוגנו. נכון להיום, כ-600 עמודי מתח גבוה לפחות המפוזרים באזורים חשובים לציפורים (אח"לצים) אינם ממוגנים ומהווים מלכודת מוות למאות ציפורים.
» ציד: ציד היווה גורם בעל השפעה מכרעת על מצבן של חיות הבר, בעיקר בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. ציד של עופות בוצע לצורכי שעשוע, אספקת מזון ואיסוף לאוספים מדעיים ופרטיים. הציד פגע במיוחד במינים הגדולים כדוגמת: יען, חוברה, חגלה, פרנקולין, ועופות דורסים. כמו כן ניצודו עופות שנמצאו בקונפליקט עם ענף המדגה כדוגמת: שקנאי לבן וקורמורן גמד (Shirihai 1996). הציד בישראל צומצם במידה ניכרת לאחר קום המדינה וחקיקת החוקים לשמירת חיות הבר, ואכן ניכרה התאוששות באוכלוסיותיהם של מספר מינים (דוגמת חגלה וחוברה) במהלך שנות השישים והשבעים (פז 1986). אך בעשור האחרון עלה שוב לחץ הציד בארץ, הפעם מכיוון הציד הבלתי-חוקי, המבוצע ברובו על ידי בני-מיעוטים ועובדים זרים בחקלאות. ציד וחמיסת קינים מבוצעים לרוב באזורי ספר באמצעות כלבים, ירי ואיסוף בידיים (סיימון נמצוב, אוהד הצופה, חנן אפריאט, בע"פ), ועל ידי פועלים זרים בחקלאות באמצעות איסוף ידני ובמלכודות, המותקנות בשטחים חקלאיים וסביב יישובים (יום-טוב 2000). האזורים הנפגעים בצורה החמורה ביותר הם שפלת יהודה, הגליל והגלבוע, מזרח יהודה ושומרון, רמת מדבר-יהודה, מערב הנגב והערבה. ציד והפרעה בקנה מידה רחב נגרמים לעולם החי על ידי כלבים המלווים עדרי צאן.
למרות העלייה בציד הבלתי-חוקי, לא משתווה עדיין לחץ הציד בארץ, לזה הקיים בשאר מדינות האזור. הציד האינטנסיבי של עופות במדינות האזור ובתחומי הרשות הפלסטינית משפיע בהכרח גם על האוכלוסיות הישראליות, ובשנתיים האחרונות נרשמו מספר מקרים של עופות דורסים שקיננו בישראל ונפגעו בתחומי הרשות הפלסטינית.
» היפגעות עופות מרשתות בחקלאות: בשטחי חקלאות שונים נעשה שימוש ברשתות כדי להגן על גידולים שונים מפני עופות. אף על פי שרשתות אלה לרוב אינן מיועדות ללכידת העופות, הם נתפסים בהן לעיתים במספרים גדולים. שני סוגים עיקריים של רשתות משמשים את החקלאים: האחד הוא רשת-ערפל המשמשת ללכידת ציפורי-שיר במטעים של עצי פרי בתקופת הבשלת הפרי, השני הוא  רשת סינטטית בעלת חורים גדולים הנמתחת מעל לבריכות דגים ומטעי פרי. השימוש ברשת ערפל עשוי להביא לפגיעה במספר גדול של ציפורים, בעיקר כשהשיטה מיושמת על ידי כח אדם לא-מיומן או לא אחראי. השימוש ברשתות בבריכות-דגים מביא לפגיעה במספרים גדולים של עופות. סקרים הראו שכ-3,500 ציפורים מוצאות את מותן מדי שנה ברשתות המותקנות על בריכות דגים.
» מצב ציפורי ישראל 2008: מתוך  192 מיני הציפורים המקננים בישראל, 45 מינים נמצאים בסיכון.

» טבלת הסיכון של הציפורים בעולם, שנת 2000:

» טבלת מיני ציפורים שבסכנת הכחדה בישראל בשנת 2007

  פירוט על המינים שמצבם הוחמר

רחם – דורס זה דוגר במספרים קטנים מאד בחבל המדברי ובגולן, כאשר גודל האוכלוסיה כיום מונה כ- 40 עד 50 זוגות, לעומת כ- 150 זוגות לפני כעשרים שנה. ללא ספק תהליכים שונים בשטחי הקינון משפיעים על אוכלוסית הרחמים, כגון הרעלות, אך מין זה נפגע פחות מהרעלות ומהתחשמלויות לעומת הנשר. עם זאת, ייתכן שהירידה במספר הפרטים נובעת מפגיעה בשטחי החריפה או לאורך ציר הנדידה של הרחם.
נשר מקראי – בשל סדרת הרעלות קשות בשנים האחרונות, האוכלוסיה שדגרה בגליל נפגעה באורח אנוש ולמעשה אינה דוגרת יותר, וגם האוכלוסיה בגולן נפגעה שקה ורק זוגות בודדים דוגרים שם. האוכלוסיה במדבר יהודה ובנגב נותרה יציבה יחסית בעשורים האחרונים.
עיט זהוב - זהו מן שנמצא על סף הכחדה בישראל, עם זוגות ספורים בלבד שדוגרים. הם נפגעים קשה מחמיסת קינים באזורים הגובלים בשטחי הרשות הפלסטינית, מהרעלות ומהתחשמלויות.
עיט ניצי – האוכלוסיה בהר הנגב ובהרי אילת נפגעה קשות בשנים האחרונות, ולא ברור לחלוטין מה הגורם לפגיעה. לעומת זאת, במדבר יהודה ובשומרון גודל האוכלוסיה נשאר יציב יחסית. עם זאת יש לזכור כי הקינים של העיט הניצי חשופים לסיכון חמיסת קינים, בעיקר בשטחים הגובלים ברשות הפלסטינית, וכי רוב הקינונים נמצאים מעבר לקו הירוק ביהודה ובשומרון, כך שעתידם אינו ברור.
בז שחור – בשנים האחרונות חלה ירידה בגודל אוכלוסיות מסוימות של בז זה שדוגר במספר אזורים בנגב ובערבה. חסר מידע מפורט ועדכני על אוכלוסיית הבז השחור בישראל.
חוברה – מין זה מוגדר בדרגת סיכון VU ע"י ה- IUCN. עם המשך הפגיעה בשטחי החולות והלס בנגב, חלה ירידה משמעותית בגודל האוכלוסיה בישראל. ספירות שנעשו ע"י רט"ג מצביעות על ירידה חדה במספרים בשנים האחרונות, מכ-400 פרטים לפני כעשור לכ-100 פרטים לאחרונה.
יונת סלעים – מין זה נפגע קשות כתוצאה מזיהום גנטי של יוני בית, המתפשטות אל המדבר עם התפתחות התיישבות האדם ופיתוח התשתיות במדבר. ייתכן ומין זה נעלם לחלוטין מהארץ, אך חסר מידע עדכני, בשל הקושי לקבוע את מצב הניקיון הגנטי של היונים במדבר. בנוסף, מין זה עדיין מותר בצייד על פי החוק בישראל.
קטה הודית, קטה גדולה, קטה חדת זנב – שלושת מיני הקטות האלה, כמו שני מיני הקטה האחרים, קטה סנגלית וקטת כתר, מושפעים בצורה קשה מאד מהפיתוח החקלאי בנגב ובערבה, מלחץ רעייה בערבות הנגב ומלחץ גדול יותר בשטחי אש צה"ליים מסוימים. הקטה הסנגלית והקטנה חדת הזנב הן בנסיגה הדרמטית ביותר, בגלל הקינון שלהן בחולות ובלס שהם בתי הגידול שנפגעו ביותר. קטה גדולה נפגעה פחות בגלל שהקינון שלה מפוזר יותר, ובשטחים מבותרים.
עפרוני פסגות – מין זה שבעבר דגר במספרים קטנים מאד בשטחים חשופים בחרמון ובצפון הגולן, כנראה שנעלם אך מידע עדכני חסר.
חוגת עצים – מחוץ לחרמון, שם דוגרת אוכלוסיה בגודל סביר, קיימת אוכלוסיה שרידית בפסגות הרי הגליל, יהודה ושומרון. החוגה דוגרת בשטחי בתה, גריגה וחורש פתוח, ההולכים ונעלמים מארצנו, הן בשל תהליכי פיתוח והן בשל תהליכי סגירה של החורש בשל היעדר רעייה במקומות מסויימים.
פפיון הרים – אחד המינים המתמחים לקיום בבתה פתוחה. נוף זה הולך ונעלם מארצנו, ושטחי בתה נרחבים יחסית נותרו באזורים מעטים בלבד. יחד עם העלמות שטחי הבתה נעלמים גם המינים המתמחים האופיניים לבתה. רוב שטחי הבתה בארץ, למרות חשיבותם האקולוגית והיותם חוליה מקשרת חשובה ברצף המסדרונות האקולוגיים בארץ, אינם מוגנים כלל ונתונים ללחצי פיתוח, רעיית יתר או חסר, וייעור. האוכלוסיה הדוגרת בכרמל נעלמה לגמרי, בעיקר בשל תהליכי סגירת החורש, וגם בגליל נפגעה אוכלוסייתו.
סלעית קיץ – מין מתמחה בתה נוסף. סלעית הקיץ נעלמה כדוגרת משטחי בתה וחורש פתוח נרחבים בארץ, וכיום ניתן למצאה בשטחים מצומצמים ביותר ובמספרים קטנים בלבד.
זמירון – חסר מידע עדכני על מין מסתתר זה, וייתכן שגודל האוכלוסיה שדוגר בארץ הוא מזערי.
קנית בצרה – מין המוגדר ע"י IUCN בסכנת הכחדה (EN). קנית בצרה היא ציפור שיר קטנה, ממשפחת הסבכיים. היא קרויה כך בשל אזורי הקינון שלה בביצות דרום עיראק, הסמוכות לעיר בצרה. מין זה נמצא בסכנת הכחדה עולמית בשל הרס נרחב של שטחי הביצות בדרום עיראק, כתוצאה ממאבקו של שליט עיראק לשעבר סדאם חוסיין בשבטים שחיו בביצות האלו. בקיץ 2006 נמצאה דוגרת בעמק החולה, ומוכרים כנראה פחות מחמישה זוגות ברחבי עמק החולה. בשל רגישותה הבינלאומית, יש חשיבות עליונה בשמירה על קנית הבצרה בישראל, תוך מניעת פגיעה בבית הגידול בו היא דוגרת בעמק החולה.
שיחנית גדולה – מין המאפיין שטחי גריגה. בעבר דגרה במספרים נאים בהרי יהודה ושמורון ובמזרח גוש דן, אך כיום נעלמה לחולוטין מרוב האתרים המוכרים מן העבר ונמצאת רק במספר אתרים מצומצם בגודל אוכלוסיה קטן מאד. אוכלוסיה יציבה יחסית מתקיימת כנראה בגליל ובחרמון. אוכלוסייה יפה המקננת כיום במזרח הלכיש, נמצאת באיום חמור בגלל תוכניות להקמת יישובים חדשים שם.
שיחנית זית – נתגלתה כדוגרת בחורש במערב הגליל העליון רק בשנות התשעים של המאה הקודמת. מספר הזוגות הדוגרים קטן מאד, והיא תלויה מאד בקיום שטחי חורש ים תיכוני שמורים ולא פגועים.
סבכי ערבות - מין מתמחה בתה נוסף. סבכי הערבות נעלם כדוגרת משטחי בתה נרחבים בארץ, וכיום ניתן למצאו בשטחים מצומצמים ביותר ובמספרים קטנים בלבד.  באחד משטחי הקינון העיקריים שלו, במזרח הלכיש, מתוכננים לקום מספר ישובים חדשים שיסכנו את המשך קיומו בארץ. במרומי החרמון מתקיימת אוכלוסיה זעירה נוספת המונה זוגות בודדים.
גבתון שחור ראש – מין זה נכחד מכל אזורי הקינון שלו מחוץ לחרמון ולצפון הגולן, בשל פיתוח והרס בתי גידול, ותהליכי סגירת חורש.
גבתון אדום מקור – גם מין זה מתמחה בבתה, בגריגה ובחורש פתוח, ונפגע קשות מהיעלמות נוף זה בארץ. כיום ניתן למצאו דוגר רק באזורים מצומצמים ביותר בארץ ובמספרים קטנים מאד. חסר מידע עדכני על מצב אוכלוסיות בגליל. רוב האוכלוסיות המוכרות כיום נמצאות מעבר לקו הירוק.
זהבן מחלל – מין יפהפה זה דוגר במספרים קטנים מאד (פחות מעשרה זוגות) בחורשות אקליפטוס ותיקות בעמק החולה בלבד, וחשוף לסיכון עם הזדקנות החורשות וכריתתן.
אלימון -  מין עפרוני מדברי, נעלם מנוף ארצנו. בשנת 2001 הוערכה אוכלוסייתו בכ-35 זוגות. כיום מעריכים צפרי מרכז הצפרות שאוכלוסייתו קטנה מעשר זוגות. מין זה נפגע קשות מהרס שטחי החולות בנגב ובערבה, בעיקר בשל פיתוח חקלאי והקמת יישובית חדשים

 סיכום רשימת המינים בסכנת הכחדה
נכון למאי 2008 יש בישראל 46 מינים בסיכון מהם 18 מינים בסיכון חמור, כלומר למינים אלה סבירות גבוהה להיכחד מארצנו בשנים הקרובות אם לא תעשה פעולה כלשהי למנוע זאת.17 מינים מוגדרים כ-EN, כלומר עלולים להיכחד מישראל בעשור הקרוב.
מאז 2002, שנה בה פורסם הספר האדום של החולייתנים בישראל, הוחמר מצבם של 19 מינים, מהם 13 מינים שלא נכנסו אז כלל לרשימת המינים בסיכון. מדובר בין השאר בשלושה מינים של קטות, עופות מדבר הקרובים למשפחת היוניים, שהפיתוח החקלאי המואץ בנגב ובערבה פוגע קשה באוכלוסיות שלהן.
גם האלימון, מין עפרוני מדברי, נעלם מנוף ארצנו: בשנת 2001 הוערכה אוכלוסייתו בכ-35 זוגות. כיום מעריכים צפרי מרכז הצפרות שאוכלוסייתו קטנה מעשר זוגות. מין זה נפגע קשות מהרס שטחי החולות בנגב ובערבה, בעיקר בשל פיתוח חקלאי והקמת יישובית חדשים.
גם מצבם של העופות הדורסים הוחמר: אוכלוסיית הנשרים נפגעה מאד בעיקר עקב הרעלות חוזרות ונשנות. הנשרים נעלמו לחלוטין כמקננים מהגליל ואילו בגולן אוכלוסיית הנשרים המקננים קטנה מאד. מצבם של שני מיני העיטים המקננים בישראל הוחמר מאד ושניהם מוגדרים היום בסיכון חמור. עיט הסלעים המקנן בנגב נפגע קשה מהפרעות אדם, חמיסת קינים וכנראה גם מהצקות עורבים חומי עורף. הקינון בעין עקב הופסק בגלל הפרעות עורבים. העיט הניצי נפגע מהפרעות שונות. הפרטים הצעירים מתרחקים מנחלות הקינון, משוטטים על פני שטחים גדולים ואז הם נפגעים קשה מהתחשמלויות, הרעלות ופגיעות אחרות.

 פעולות נדרשות לשמירת מיני העופות
» מניעת הלחץ הנגרם על השטחים הטבעיים כתוצאה מפיתוח חקלאי, בעיקר בערבה ובמערב הנגב, ע"י קיום תהליכי תכנון מושכלים וברי קיימא.
» הכרזת שמורות טבע גדולות ככל האפשר באזורים שהומלצו בסעיף הקודם, ומניעת קיטוע של מקומות חיוּת טבעיים על ידי ייעור ופיתוח.
» שמירה על מקורות מים נקיים, ושיקום מקורות מים שהתייבשו או זוהמו. יש לשמור על מפלס מים קבוע עד כמה שניתן ולאפשר התפתחות צומח גדה וסבך לפחות בחלק מן הבריכות והמאגרים.
» הפחתת שימוש ברעלים, בעיקר קוטלי חרקים ומכרסמים. יש צורך בהקמת גוף ממשלתי שיקבע מדיניות לממשק חקלאות וטבע, ויקבע שיטות לעיבוד חקלאי שיהיו ידידותיות ככל האפשר לסביבה. יש צורך באיחוד הטיפול בכל נושא השימוש ברעלים, כולל ביצוע הערכת-סיכון עבור סוגי הרעלים השונים והתקנת תקנות המגבילות את השימוש במסוכנים יותר.
» הפחתת ציד, בעיקר בלתי-חוקי, על יד הגברת אכיפה ופיקוח ועל ידי שיתוף פעולה עם חקלאים.
» הסדרת טיולי רגל ורכב ואימוני צבא בשמורות טבע, בשטחים טבעיים ובשטחי אש, כך שפגיעתם בעולם החי תהיה מינימלית.
» המשך פעולת המיגון של מִתקני חשמל כנגד התחשמלות עופות.
» שינוי ממשק הרעייה במערב הנגב כדי להקטין את הקונפליקט בין הרעייה לבין עופות דוגרי-קרקע. ממשק זה עשוי לכלול הגבלות בנוגע למספר ו/או סוג הכלבים המלווים את עדרי הצאן.
» מניעת הכנסתם והתפשטותם של צמחים ובעלי-חיים גרים ופליטי תרבות לשטחים טבעיים.

 סיכום ומסקנות
פרסום הספר האדום של החולייתנים בישראל ב- 2002 הביא לעליה במודעות כלפי סכנת הכחדה של מיני בעלי חיים שונים בישראל. אחת מהמטרות לכתיבת הספר האדום הייתה הפיכתו לכלי מעצב מדיניות, שיסייע לרשויות המדינה לנקוט בגישה אקטיבית לשימור מינים ומערכות טבעיות בישראל. עם זאת, מאז פרסום הספר האדום ועד היום, הלחצים על המערכות הטבעיות בישראל הלכו והחריפו, ועימם נוספו מינים רבים לרשימת המינים בסכנת הכחדה. למרות ההחרפה הניכרת במצב המערכות הטבעיות בישראל, הרשויות הממשלתיות האמונות על כך עשו מעט על מנת למנוע פגיעה זו. התמונה העגומה המצטיירת מהדו"ח מחייבת את הרשויות בישראל להשקיע יותר משאבים בשימור ערכי הטבע של ישראל. מצבם העגום של הציפורים מסמל את מצבם העגום של כלל בע"ח ושל המערכות הטבעיות בישראל של 2008 בפרט ושל ערכי התרבות והמורשת של ישראל בכלל. על רשויות המדינה לצאת בשורת צעדים מיידיים על מנת למנוע הכחדה וודאית של מינים רבים. האסון המרחף על קיומן של המערכות הטבעיות כיום הוא ממשי.
למערכות הטבעיות של ישראל יש חשיבות כלל-עולמית, בשל היותה נקודת מפתח בנדידת ציפורים בין שלוש יבשות. אם יקרסו מערכות אלה, תהיה לכך השפעה גלובלית, ולכן מצווים אנו לנקוט בגישה אחראית ולשמור עליהן במידת האפשר.
על מנת למנוע אסון אקולוגי בסדר גודל של ייבוש ימת החולה, על ממשלת ישראל לקבל החלטות אמיצות, בהן היא תביע את הכרתה בחשיבות השמירה על משאבי הטבע למען הדורות הבאים.