    |
תוכי הוא לא "צעצוע"
תוכי הוא לא "צעצוע" / beers
"אני מוכר את התוכי שלי" זה מה שאני רואה יום יום באינטרנט, בכל יום עשרות מודעות חדשות.
ומדוע?
התוכי לא אוהב את אשתי/התוכי מרעיש/התוכי נושך את הבן/בהתחלה התלהבתי, אבל עכשיו הוא משעמם/הצבע של התוכי לא מתאים לריצוף החדש בסלון.
אנשים רואים תוכי בחנות, מתלהבים וקונים.
בהתחלה הכל בסדר, התוכי אוכל מהיד, מבקש חיבוק וזוכה לליטוף. אם עבר חודש וחצי ועדיין לא העיפו את התוכי לכל הרוחות, הבעיות וודאי יתחילו עכשיו.
ביום חמישי האחרון במהלך טיול בפארק כשהתוכי עומדת על ידי השמאלית, בוהה בציפורים, חוקרת את הסביבה ונושמת אוויר רענן, ניגש אליי אדם מבוגר שטייל ביחד עם הבן שלו.
אם נעזוב לרגע את העובדה שבכל טיול בחוץ עם התוכי במקרה הטוב מסתכלים עליי כאילו אני מחזיק חייזר ביד, ובמקרה הרע ילדים צורחים לכיווני "תוכי!!" "אפשר להרים אותו? אפשר?" שואלים אותי ואני מסרב בנימוס.
האדם ההוא שניגש אליי אתמול התלהב ואמר שגם לו יש ג'אקו.
"איפה הוא?" שאלתי.
"סגור בכלוב" הוא השיב.
"למה שלא תיקח אותו איתכם בכדי שגם הוא ישאף אוויר רענן?"
"אף אחד לא חשבתי להוציא אותו מהבית, אבל בכל אופן זה בלתי אפשרי התוכי מקולקל, התוכי נושך".
"זה בגלל שהוא סגור בכלוב" השבתי.
"תוציא אותו מהכלוב, קנה לו רתמה, ותתחיל להתייחס אליו כאל בעל חיים והוא יפסיק לנשוך אני מבטיח!!" אמרתי לו, וכאן נפרדו דרכנו.
מהן שתי הבעיות העיקריות שלדעתי בגללה אנשים מעיפים את התוכי לכל הרוחות כאילו היה צעצוע מקולקל?
- חוסר תכנון - אנשים קונים תוכי בגלל התלהבות רגעית וכלל לא חוקרים על הצרכים ואופן הגידול לו הוא זקוק. אנשים רוצים ג'אקו, אנשים רוצים קקדו, ופשוט קונים מבלי לתכנן.
- חוסר הבנה מוחלט בהתנהגות עם התוכי - לא יודעים מתי להיות אסרטיביים ומתי לתת מרחב וזמן לתוכי.
בסוף השבוע שעבר היה יכול להיות אסון מוחלט כאשר באו אליי כל ששת האחיינים והאחייניות שלי.
"אנחנו רוצים להרים את התוכי עכשיו!!" הם הטיחו בי.
"באנו מרחוק" אמרה לי אחותי.
"יש לך את התוכי לכל הזמן" אמרה לי אחותי השנייה.
"אף אחד לא מרים את התוכי ב-24 השעות הקרובות!!" עמדתי על שלי.
תוכים אינם צעצועים!
אסור להתייחס אליהם כאל כאלה שיעודם הוא סיפוק ילדים קטנים ואורחים, או כאל קישוטים עבור הסלון החדש, ובטח שתוכים אינם מתקלקלים!
צעצועים מתקלקלים.
תוכים? - הם פשוט מאבדים אמון בבני אדם שאמורים להיות המשפחה שלהם, אך מזניחים אותם ומתייחסים אליהם כאל כלי לסיפוק יצרים.
מה קרה בסוף?
בסופו של דבר כולם הרימו את התוכי.
לאחר שהתרגלה אל הפרצופים החדשים והחלה לבטוח בהם, היא שמחה על כך שרכשה חברים חדשים שהעניקו לה ליטופים ואוכל, ומצידה החזירה להם מתיחות כנף ו"מתנות" שהשאירה על בגדיהם.
אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא אני הייתי מגדל אותה אלא מגדל חסר נסיון שהיה מרשה ל-6 ילדים קטנים להתעלק עליה ולהרים אותה מהשנייה הראשונה?
אולי גם היא הייתה "מתקלקלת" ובכל חצי שנה עוברת לבעלים חדשים כשהיא בוכה מבפנים על חייה האומללים?
