הנוצות על זרועותיו ורגליו של ה"מיקרורפטור גוי" איפשרו לו לדאות בין העצים
מאת: תמרה טראובמן ואורי גורפיין
רוב מומחי האבולוציה מחזיקים כיום בדעה, שאבותיהם הקדמונים של הציפורים היו דינוזאורים. ואולם, השאלה כיצד התפתחה היכולת לעוף עדיין נותרה ללא מענה. מאובן בן כ-130 מיליון שנה, שהתגלה באחרונה באגם קדום באזור ליאונינג שבצפון-מזרח סין, עשוי לספק מידע חדש בסוגיה.
מדובר במאובן של דינוזאור בלתי מוכר בעל ארבע כנפיים. החוקרים – ד"ר שינג שו מהמכון לפלאונתולוגיה של חולייתנים ופלאו-אנתרופולוגיה בבייג'ין – העניקו לו את השם "מיקרורפטור גוי" (Microraptor Gui), על שם חוקר מאובנים סיני שחפר רבות באזור שבו התגלה הדינוזאור.
שו וצוותו גילו שישה שרידים מאובנים של הדינוזאור המכונף לפני כשנתיים. ממצאיהם התפרסמו לראשונה אתמול בכתב העת המדעי "."Nature לדבריהם המיקורפטור גוי השתייך למשפחת הדינוזאורים מיקרורפטור, שנכללת בקבוצת דינוזאורים בשם דרומאוזרים. מדענים סבורים היום כי הדרומאוזרים הם קבוצת הדינוזאורים הקרובה ביותר לציפורים בנות זמננו.
"המיקרורפטור גוי היה בעל חיים קטן", סיפר ד"ר שו. "כל אורכו הגיע לכ-77 סנטימטרים בלבד". זרועותיו ורגליו של הדינוזאור היו עטויות בנוצות, שהחוקרים תיארו כ"מפותחות ומודרניות לחלוטין". כמו כן, גם זנבו עוטר בציצת נוצות ארוכה. לדברי שו, נוצותיו של המיקרורפטור גוי "מאורגנות בצורה דומה לזאת של ציפורים מודרניות".
"נראה שהוא השתמש בכנפיו ובזנבו בעלי הנוצות כדי לדאות מעץ לעץ, באופן די דומה לדרך שבה נעים הסנאים המעופפים של ימינו", אמר ריצ'רד פרום, פרופסור לפלאונתולוגיה מאוניברסיטת קנזס, שבחן את המאובנים וכתב מאמר פרשנות שנלווה לפרסום המחקר. ואכן, בדו"ח המחקר מפורטים כמה מאפיינים שתומכים בהנחה שהמיקרורפטור גוי יכול היה לדאות.
"הצורה שבה מאורגנות הנוצות בגפיו האחוריות, יכלה לספק לו 'משטח אוויר' מצוין, שכפי הנראה איפשר לו לדאות", אמר שו.
במשך השנים התמקדו ההסברים להתפתחות היכולת לעוף בשתי תיאוריות עיקריות: "תיאוריית הריצה", שגורסת כי היכולת לעוף התפתחה בבעלי חיים שחיו על הקרקע ופיתחו רגליים חזקות, שאיפשרו להם לרוץ ולתפוס תאוצה כדי להתרומם; ו"תיאוריית העצים", שגורסת כי היכולת לעוף הופיעה ביצורים ששכנו בעצים ולמדו לדאות בין עץ לעץ. הדאייה, טוענים המחזיקים בתיאוריה זו, פשוטה יותר מהצורך בצבירת תאוצה כדי להמריא מהקרקע.
לדברי פרום, "רעיון הדאייה הועלה לראשונה ב-1915 על ידי ויליאם ביב, במאמר ססגוני שכמו ראה את הנולד". ביב הציע, כי היכולת לעוף התפתחה באמצעות שלב ביניים של יצורים בעלי ארבע כנפיים שדאו בין עצי היערות הקדמוניים.
"המיקרורפטור גוי נראה כאילו יכול היה לדאות היישר מדפי מחברתו של ביב", אמר פרום. לדבריו, עד כה היה רעיון הדאייה היפותטי לגמרי, אך המאובנים החדשים מחיים אותו מחדש. "אני חושב, כי אין כל דרך אחרת לפרש זאת, מלבד כעדות תומכת חדשה ומדהימה ל'שלב עצי' באבולוציית היכולת לעוף", אמר.
"למרות שהתגלו מאובני ציפורים קדומים מהמיקרורפטור גוי, דינוזאורים דואים שדומים לו עשויים להוות שלב אבולוציוני בין דינוזאורים ללא יכולת תעופה לציפורים – שאיבדו את כנפיהן האחוריות בשלב מאוחר יותר", אמר שו.
ואולם, ישנם מדענים שאינם בטוחים, כי למיקרורפטור גוי אכן יש קשר להתפתחות היכולת לעוף. לטענת לארי ויטמר מאוניברסיטת אוהיו, אפילו אם המיקרורפטור גוי דאה, ייתכן כי היה זה "ניסוי כושל" בקרב ענף אחד של דרומאוזאורים, ושתעופת הציפורים הנוכחית התפתחה באופן עצמאי מאב קדמון אחר.
עוד על האבולוציה של הציפורים
ההיסטוריה ההתפתחותית של הציפורים לוקה במידע הקיים, בהשוואה עם חולייתנים יבשתיים ואחרים, כגון זוחלים או יונקים. המאובן שמתגלה רחוק מלהיות מושלם, מפני ששלדי ציפורים, ובמיוחד הגולגולות שלהם, שבירים במיוחד. הנציג הידוע הראשון, הוא של Archaeopteryx, שחמש דוגמאות שלו נמצאות במוזיאונים כולם מאותן מחצבות של אבן סיד הנמצאות בסולנהופאן שבבווריה, ומתוארכים לתקופת היורה שהתקיימה לפני כ-150 מיליון שנים. ממצאים קודמים לא קיימים, רק בתקופת הקריטון 70- 130 מיליון שנים מאוחר יותר נתגלה אחד המאובנים המוקדמים והשמור ביותר מהתקופה הזאת מתייחס ל-Hesperornis regalis שנתגלה בטקסס ב1870. זו הייתה צפור גדולה מאוד, שני מטרים אורכה, ועדיין היו לה שיניים פרימיטיביים, חסרת יכולת תעופה בגלל כנפיה הזעירות והמבנה החלש של עצם החזה. היא בפרוש עסקה בצלילה, מסקנה הנובעת מדמיון מבני לעופות הצוללים של היום (Gavia).
תריסר מאובנים דומים של סוג זה ידועים, לפעמים נשקל לשייכם לאותו סוג Hesperornis ויש אחרים שמשייכים לסוג שונה, Hesperomithiformes, בנוסף, הימים של הקריטון הכילו ציפורים בעלות שיניים, ה- Ichthyomithiformes שיכלו כנראה לעוף באופן מושלם, והיו כנראה דמויי שחף, קבוצה של כעשרה פריטים מסוג זה נכללת במין . Ichthyornis נוכחות של ציפורים במגוון כזה מציעה ורומזת שתקופת הקריטון היא ראשיתה של תקופה חשובה במחלקת העופות.
אף על פי שבסוף התקופה, התחילה הכחדת הדינוזאורים, ( Dinosaurs, Pterosauurs Ichthyosaurs) , בנוסף להרבה קבוצות אחרות של בעלי חיים הכוללות גם את הציפורים בעלות השיניים שנעלמו.
כל סוגי המאובנים של ראשית התקופה הנוכחית והן של ציפורים חסרות שניים בתקופת האאוקן היו מאוד דומים לאלו של ימנו, שבדרך כלל יכולים היו להיכלל בקבוצות הכלליות של) יענים פינגווינים, אלבאטרוסים אנפות, חסידות, שקנאים ברווזים, נצים, עגורים, קוקיות, 
שלדגים, נקרים ואחרים). באופן חריג אולי הם הצפרים הקטנות של סדרת ציפורי-השיר, שהיא הסדרה הגדולה כיום, שחייבת לגוון את הבמה הנוכחית, במקביל לגיוון בצמחיה והחרקים הנלווים אליהם.
הקרנה מקיפה נוספת על ציפורים שנוצרו בתקופת האאוקן בנוסף לאחרות שלא שרדו, כמו Diatryma ציפור בלי יכולת תעופה, שגובהה שני מטרים, עם גולגולת דומה לזו של סוס ומקור דמוי קרס עצום , או ה- Neocathartes שהיה דומה לנשרי העולם החדש של ימנו, אבל היה בעל רגליים ארוכות כשל חסידה, בדומה לאלו של ה Diatryma , שהיה נוכח כבר בתקופות האוליגוקן והמיוקן, היה גם ה-Phororhacos ומינים קרובים אחרים, שפרחו בדרום אמריקה, השפעתה של הקרנה זו נבעה כנראה בגלל בידודה של היבשת בתקופה זו משאר יבשות תבל.
מאז ציפורים רבות אחרות, כמובן, באו והלכו במשך תהליך האבולוציה של הסוגים והמינים השונים, אבל רובם כנראה הלכו לבלי שוב לא השאירו אף מאובן אחריהם רק השערות. ישנן הערכות המצביעות על מספר של כ- 150,000מיני ציפורים שהוכחדו, לעומת ה-9000 בערך שהגיעו עד ימינו אנו.
|
|
 |
 |
